וישובו המים. שזקופים ועומדים כחומה, ישובו למקומם ויכסו על מצרים:

לפנות בקר. לעת שהבוקר פונה לבא:

לאיתנו. לתקפו הראשון:

נסים לקראתו. שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים:

וינער ה׳. כאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקב״ה בהם חיות לקבל היסורין:

וינער. ושניק, והוא לשון טרוף בלשון ארמי. והרבה יש במדרש אגדה:

ויכסו את הרכב וגו׳ לכל חיל פרעה. כך דרך המקראות לכתוב למ״ד יתירה, כמו לכל כליו תעשה נחשת (שמות כז, ג.), וכן לכל כלי המשכן, בכל עבודתו (שם יט.), ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם, ואינה אלא תקון לשון:

וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה, כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו, וירדפו אחרינו:

את היד הגדולה. את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב״ה. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור:

אז ישיר משה. אז כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י, יב.). וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים א ז, ח.), חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה׳. וכן ביהושע כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, ויאמר לעיני כל ישראל. וכן שירת הבאר, שפתח בה אז ישיר ישראל, פירש אחריו עלי באר ענו לה. אז יבנה שלמה במה (מלכים א יא, ז.), פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו״ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רז״ל, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, וכן בכלן, חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון ככה יעשה איוב (איוב א, ה.), על פי ה׳ יחנו (במדבר ט, כג.), ויש אשר ישכון הענן, לפי שהן דבר ההווה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד ובין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה, אינו יכול לישבו בלשון הזה:

כי גאה גאה. כתרגומו. (דבר אחר, בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו, וכן כולם. בישן). דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו:

סוס ורכבו. שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין:

רמה. השליך, וכן ורמו לגו אתון נורא (דניאל ג, ו.). ומדרש אגדה, כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו מי ירה אבן פנתה (איוב לח, ו.), מלמעלה למטה:

עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תוקפי ותשבחתי, עזי כמו עזי בשור״ק, וזמרת כמו וזמרתי, ואני תמה על לשון המקרא, שאין לך כמוהו בנקודתו במקרא, אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור״ק, ה׳ עזי ומעזי (ירמיה טז, יט.), עזו אליך אשמורה (תהלים נט, י.), וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו״ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה (בשו״א) בחטף, הראשונה נקודה בשור״ק, כגון עז עזי, רוק רוקי, חק חקי, על עולו, יסור עולו, כל כלו, ושלישים על כלו. ואלו שלשה עזי וזמרת, של כאן ושל ישעיה ושל תהלים, נקודה בחטף קמ״ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי, אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה. לכך אני אומר ליישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עוזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו היושבי בשמים (שם קכג, א.), שוכני בחגוי סלע (עובדיה ג.), שוכני סנה (דברים לג, טז.). וזהו השבח, עזי וזמרת יה, הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה׳, כמו לעזרת ה׳ (שופטים ה, כג.), בעברת ה׳ (ישעיה ט, יח.), על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). ולשון וזמרת, לשון לא תזמור (ויקרא כה, ד.), זמיר עריצים (ישעיה כה, ה.), לשון כסוח וכריתה, עוזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה, שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דוגמתו, את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב (מלכים א ו, ה.), היה לו לומר עשה צלעות סביב. וכן ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם (דברי הימים ב י, יז.), היה לו לומר מלך עליהם רחבעם. מבלתי יכולת ה׳ וגו׳ וישחטם (במדבר יד, טז.), היה לו לומר שחטם. והאנשים אשר שלח משה וגו׳ וימתו (שם לו לז.), מתו היה לו לומר. ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזוב (שמות ט, כא.), היה לו לומר עזב:

זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים:

ואנוהו. אונקלוס תרגם לשון נוה, נוה שאנן (ישעיה לג, כ.), לנוה צאן (שם סה, י.). דבר אחר ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון מה דודך מדוד, דודי צח ואדום, וכל הענין:

אלהי אבי. הוא זה, וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלהותו עלי מימי אבותי:

ה׳ איש מלחמה. בעל מלחמה, כמו איש נעמי (רות א, ג.), וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב, ב.), לגבור:

ה׳ שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות (שמואל א יז, מה.). דבר אחר ה׳ שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו:

ירה בים. שדי בימא, שדי לשון ירייה. וכן הוא אומר או ירה יירה (שמות יט, יג.), או אשתדאה אישתדי, והתי״ו משתמש באלו במקום התפעל:

ומבחר. שם דבר, כמו מרכב, משכב, מקרא קדש:

טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו טבעתי ביון מצולה (תהלים סט, ג.), ויטבע ירמיה בטיט (ירמיה לח, ו. מכילתא פ״ד). מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:

יכסימו. כמו יכסום, והיו״ד האמצעית יתירה בו, ודרך מקראות בכך, כמו ובקרך וצאנך ירביון (דברים ח, יד.), ירויון מדשן ביתך (תהלים לו, ט.), והיו״ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד, כך פרשוהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יכסיומו, אין דומה לו במקרא בנקודתו, ודרכו להיות בנקודתו יכסיומו במלא״פום (גם כאן מוכח להיות חולם כמ״ש):

כמו אבן. ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:

ימינך. ימינך. שני פעמים, כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:

ימינך ה׳ נאדרי בכח. להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה, אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא, ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך, היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו, כי הנה אויביך ה׳ כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צב, י.), עד מתי רשעים ה׳ עד מתי רשעים יעלוזו (שם צד, ג.), נשאו נהרות ה׳ נשאו נהרות קולם, לא לנו ה׳ לא לנו, אענה נאם ה׳ אענה את השמים (הושע ב, כג.), אנכי לה׳ אנכי אשירה (שופטים ה, ג.), לולי ה׳ וכו׳ לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב.), עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר (שופטים ה, יב.), תרמסנה רגל רגלי עני (ישעיה כו, ו.), ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עבדו (תהלים קלו, כא כב.):

נאדרי. היו״ד יתירה, כמו רבתי עם, שרתי במדינות, גנובתי יום:

תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו וירעצו וירוצצו את בני ישראל, בשופטים (י, ח.). (דבר אחר, ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):

וברב גאונך. אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרימה ברוב גאונו אז יהרוס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, ק״ו כששלח בם חרון אף יאכלמו:

תהרס. תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר, כי הנה אויביך יהמיון (תהלים פג, ג.), ומה היא ההמיה, על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:

וברוח אפיך. היוצא משני נחירים של אף, דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עלה עשן באפו (תהלים יח, ט.), וכן ומרוח אפו יכלו (איוב ד, ט.), וזהו שאמר למען שמי אאריך אפי (ישעיה מח, ט.), כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה. ותהלתי אחטם לך (שם), ולמען תהלתי אשים חטם באפי, לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו. לך, בשבילך. אחטם, כמו נאקה בחטם, במסכת שבת (נא:), כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף, כמו ועצמי חרה מני חורב (איוב ל, ל.), לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון, מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר וחמתו בערה בו (אסתר א, יג.), ובנוח החמה אומר, נתקררה דעתו:

נערמו מים. אונקלוס תרגם לשון ערמימות, ולשון צחות המקרא כמו ערמת חטים (שיר השירים ז, ג.), ונצבו כמו נד יוכיח:

נערמו מים. ממוקד רוח שיצא מאפך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וכריות של ערימה שהם גבוהים:

כמו נד. כתרגומו כשור, כחומה:

נד. לשון צבור וכנוס, כמו נד קציר ביום נחלה (ישעיה יז, יא.), כונס כנד (תהלים לג, ו.), לא כתב כונס כנאד אלא כנד, ואילו היה כנד כמו כנאד, וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכניס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן קמו נד אחד (יהושע ג, טז.), ויעמדו נד אחד (שם יג.), ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו״ם (חול״ם), כמו שימה דמעתי בנאדך (תהלים נו, ט.), את נאד החלב (שופטים ד, כ.):

קפאו. כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י, ו.), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי:

בלב ים. בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, עד לב השמים, בלב האלה (שמואל ב יח, יד.), לשון עקרו ותקפו של דבר:

אמר אויב. לעמו, כשפתם בדברים ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי:

תמלאמו. תמלא מהם:

נפשי. רוחי ורצוני, ואל תתמה על תיבה המדברת בשתים, תמלאמו תמלא מהם, יש הרבה כלשון הזה, כי ארץ הנגב נתתני (שופטים א, טו.), כמו נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד.), כמו דבר עמו. בני יצאוני (ירמיה י, כ.), כמו יצאו ממני. מספר צעדי אגידנו (איוב לא, לז.), כמו אגיד לו. אף כאן תמלאמו, תמלא נפשי מהם:

אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו מריקים שקיהם, וכליו יריקו (ירמיה מח, יב.). ואל תאמר, אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.), אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא, שמן תורק (שיר השירים א, ג.), ולא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח, יא.). לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן והריקו חרבותם על יפי חכמתך (יחזקאל כח, ז.), דחירם:

תורישמו. לשון רישות ודלות, כמו מוריש ומעשיר (שמואל א ב, ז.):

נשפת. לשון הפחה, וכן וגם נשף בהם (ישעיה מ, כד.):

צללו. שקעו, עמקו לשון מצולה:

כעופרת. אבר פלו״ם (בלייא) בלע״ז:

באלים. בחזקים, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג.), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כב, כ.):

נורא תהלת. יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמ״ש לך דומיה תהלה:

נטית ימינך. כשהקב״ה נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר, וה׳ יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא, ג.), משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:

תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה׳ הצדיק:

נהלת. לשון מנהל. ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:

ירגזון. מתרגזין:

ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים, שמיהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים, והרגום אנשי גת:

אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות (מכילתא שירה פ״ט), שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל:

נמוגו. נמסו, כמו ברביבים תמוגגנה (תהלים סה, יא.). אמרו, עלינו הם באים, לכלותינו ולירש את ארצנו:

תפול עליהם אימתה. על הרחוקים:

ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר, כי שמענו את אשר הוביש וגו׳ (יהושע ב, י. מכילתא שירה פ״ט):

עד יעבור. עד יעבור. כתרגומו:

קנית. חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם:

תביאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו, (נראה שלא יכנסו לארץ וכו׳, והכי איתא בהדיא פרק יש נוחלין דף קי״ט: ובמכילתא (שם פ״י), הבנים יכנסו ולא האבות, אף שלא נגזרה גזירת מרגלים עדיין, מכל מקום ניבא ולא ידע מה ניבא. מהרש״ל):

מכון לשבתך. מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת:

מקדש. הטעם עליו זקף גדול, להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה׳. חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיה מח, יג.), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:

לעולם ועד. לשון עולמית הוא, והוי״ו בו יסוד, לפיכך הוא פתוחה, אבל ואנכי היודע ועד (ירמיה כט, כג.), שהוי״ו בו שמוש, קמוצה היא:

כי בא סוס פרעה. כאשר בא:

ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו׳, כדאיתא בסוטה (יב:). דבר אחר אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:

את התף. כלי של מיני זמר:

בתופים ובמחולות. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים:

ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים (מכילתא פ״י):

ויסע משה. הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף (שיר השירים א, יא. מכילתא פסחא סוף פי״ג), לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:

ויבאו מרתה. כמו למרה. ה״א בסוף תיבה במקום למ״ד בתחלתה, והתי״ו היא במקום ה״א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה״א שהוא מוסיף במקום הלמ״ד, תהפך הה״א של שרש לתי״ו, וכן כל ה״א שהיא שרש בתיבה תתהפך לתי״ו בסמיכתה. כמו חמה אין לי (ישעיה כז, ד.), וחמתו בערה בו (אסתר א, יב.), הרי ה״א של שורש נהפכת לתי״ו מפני שנסמכת אל הוא״ו הנוספת. וכן עבד ואמה, הנה אמתי בלהה (בראשית ל, ג.). לנפש חיה, וזהמתו חיתו לחם (איוב לג, כ.). בין הרמה, ותשובתו הרמתה:

וילנו. לשון נפעל הוא, וכן התרגום לשון נפעל הוא, ואתרעמו, וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם, מתלונן, מתרועם, ולא אמר לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דקומפ״ל ישנ״ק שי״י מוסב הדבור אליו באמרו ש״יי:

שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין (סנהדרין נו:):

ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם:

תעשה. היא עשייה:

והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם:

כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:

לא אשים עליך. ואם אשים, הרי הוא כלא הושמה, כי אני ה׳ רופאך (מכילתא ויסע פ״א), זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה׳ רופאך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות, וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך (משלי ג, ח.):