השליו. מין עוף, ושמן מאד (יומא עה.:):

היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו׳ (במדבר יא, ט.), הטל יורד על הארץ, והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו, והרי הוא כמונח בקופסא (יומא עה: מכילתא ויסע פ״ג):

ותעל שכבת הטל וגו׳. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן, וראו והנה על פני המדבר וגו׳:

דק. דבר דק:

מחוספס. מגולה, ואין דומה לו במקרא, ויש לפרש מחוספס, לשון חפיסה ודלוסקמא שבלשון משנה, כשנתגלה משכבת הטל, ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מקלף, לשון מחשוף הלבן:

ככפור. כפור גליד״א בלע״ז (רייף געפרארען), דעדק כגיר, כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם, הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ, וכן פירושו דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינב״ש בלע״ז (דין), שהיה מגליד גלד דק מלמעלה, וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:

מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו וימן להם המלך (דניאל א, ה.):

כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו:

עומר. שם מדה:

מספר נפשותיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו, תקחו עומר לכל גולגולת:

המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם, ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:

ויותירו אנשים. דתן ואבירם (שמו״ר כה, י.):

וירם תולעים. לשון רמה:

ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:

וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מן (מכילתא ויסע פ״ד), ויודעים מה שבחן של ישראל. ונמס, פשר, לשון פושרים ע״י השמש מתחמם ומפשיר:

ונמס. דישטנ״פריר (צו גיין צו שמעלצען), ודוגמתו בסנהדרין בסוף ד׳ מיתות (סז:):

לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם, מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה, לחם משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (מכילתא ויסע פ״ב), (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד, אלא משונה בטעם וריח):

ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת, שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו׳, עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה׳ שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם ולשון בישול בתבשיל:

למשמרת. לגניזה:

ויאמר משה אכלהו היום וגו׳. שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו (מכילתא ויסע פ״ד):

וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים (מכילתא שם):

עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא (ב״ק צב.), ע״י הרשעים מתגנין הכשרין:

ראו. בעיניכם כי ה׳ בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת, לתת לכם לחם יומים:

שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד׳ אמות ליוצא חוץ לתחום, ג׳ לגופו, וא׳ לפישוט ידים ורגלים:

אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:

והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו קוליינד״רי (קאריאדער), וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן:

כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטון בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס:

למשמרת. לגניזה:

לדורותיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם אתם ראו דבר ה׳, שמעו לא נאמר, אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

צנצנת. צלוחית של חרס כתרגומו:

והנח אותו לפני ד׳. לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:

ארבעים שנה. והלא חסר ל׳ יום, שהרי בט״ו באייר ירד להם המן תחלה, ובט״ו בניסן פסק, שנאמר וישבות המן ממחרת (יהושע ה, יב.), אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:

אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח.). (ס״א, שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן (דברים ג, כה.), ותרגום של נושבת יתבתא, ר״ל מיושבת. ישן):

אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול, קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בז׳ באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום, עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה, יא.):

עשירית האיפה. האיפה שלש סאין, והסאה ו׳ קבין, והקב ד׳ לוגין, והלוג ששה ביצים, נמצא עשירית האיפה מ״ג ביצים וחומש ביצה, והוא שיעור לחלה ולמנחות: