וירד ה׳ על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ, יט.), מלמד שהרכין שמים עליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם (מכילתא פ״ד):

העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר:

פן יהרסו וגו׳. שלא יהרסו את מצבם, על ידי שתאותם אל ה׳ לראות, ויקרבו לצד ההר:

ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב (מכילתא שם):

יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם (זבחים קטו:):

הנגשים אל ה׳. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:

יתקדשו. יהיו מזומנים להתיצב על עמדן:

פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות:

לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה (מכילתא שם):

ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה׳:

פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ״ץ, אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו״ם, כשהיא באה במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ״ץ:

ויאמר אליהם. התראה זו:

וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דיינא, לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. (קושיית אם כן כו׳, פירוש, לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה, שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב״ה בדבור אחד, אם כן מה תלמוד לומר אנכי וגו׳, רצונו לומר מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב׳ דברות אלו מהשאר, מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו, והלא לפי זה כולם כמוהם, הקב״ה בכבודו ובעצמו דיברם. ותירץ שחזר ופירש וכו׳, ורצונו לומר, באותה החזרה, לא החזיר ללמד על הכלל יצא, אלא על הפרט אלו שתי דברות ראשונות ביחוד ודו״ק):

לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (מכילתא שם):

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י.), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ״ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מד׳ רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא.), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:

מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך (מכילתא פ״ו):

אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא שם). ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

על פני. כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור (מכילתא שם):

פסל. על שם שנפסל:

וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:

אל קנא. מקנא להפרע, ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרי״מנט בלע״ז (אייפערנד), נותן לב ליפרע:

לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:):

נוצר חסד. שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות, וזו לאלפים (תוספתא סוטה ד, א.):

לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כמה דתימר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב, (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ, ועל אבן אבן (שבועות כט.):

זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת (שמות לא, יד.) וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט.), וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דברים כב, יא יב), וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז.) יבמה יבא עליה (דברים כה, ה.), הוא שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב.). זכור לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו (ישעיה כב, יג.), הלוך ובכה (שמואל ב ג, טז.), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת (ביצה טז.):

ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא פ״ז):

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו (שבת קכא.) קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך:

וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת:

ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:

למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (מכילתא פ״ח):

לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, ו.), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז, לב.):

לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו.):