תנוך. הוא הסחוס (ת״כ מילואים כ״א), גדר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנדרו״ס:

בהן ידם. הגודל, ובפרק האמצעי:

החלב. זה חלב הדקים או הקיבה (חולין מט:):

והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט.), שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה:

ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים, אלא זו בלבד:

כי איל מלואים הוא. שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים לכך אני מצריכו החזה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו, שהם בעלים, כמפורש בענין:

וככר לחם. מן החלות:

וחלת לחם שמן. ממין הרבוכה:

ורקיק. מן הרקיקין אחד, מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד:

על כפי אהרן וגו׳ והנפת. שניהם עסוקין בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן:

תנופה. מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים (מנחות סב.):

על העולה. על האיל הראשון שהעלית עולה:

לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:

אשה. לאש נתן:

לה׳. לשמו של מקום:

תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי״ר בלע״ז (שווינגען):

וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו׳. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:

הורם. לשון מעלה ומוריד:

לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:

כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:

לבניו אחריו. למי שבא בגדולה אחריו:

למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח.), אל תגעו במשיחי (תהלים קה, טו.):

ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה:

שבעת ימים. רצופין:

ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:

אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן להכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו (יומא עג.):

תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו (ת״כ ו, טו.):

הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו:

במקום קדש. בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:

ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:

אשר כפר בהם. להם כל זרות ותיעוב:

למלא את ידם. באיל ולחם הללו:

לקדש אתם. שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה:

כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה:

אתכה. כמו אותך:

שבעת ימים תמלא וגו׳. בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

על הכפורים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרך מקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט״ו) אומר, כפרת המזבח הוצרך, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח:

וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:

ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות כמין כ״ף יונית:

והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, מתוך שנאמר כל הנוגע וגו׳ יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע, ומוקצה, ונעבד, והטריפה, וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה (ת״כ ו, ב. זבחים פג:), שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וכיוצא בהן: