פרק ד | |
א | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־ |
ב | דַּבֵּר אֶל־ |
פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת: ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל: | |
ג | אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־ |
מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל: יכול זקן תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן ג': | |
ד | וְהֵבִיא אֶת־ |
ה | וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־ |
למשכן. ובבית עולמים להיכל: | |
ו | וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־ |
כנגד מקום קדושתה, מכוון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, ואם נגעו נגעו: | |
ז | וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־ |
שירי הדם: | |
ח | וְאֶת־ |
חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים ויותרת: להביא שעירי עבודת אלילים, לכליות ולחלבים ויותרת: מן המחובר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו (ת"כ פרק ד, א.): | |
ט | וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־ |
י | כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: |
מאותן אמורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לשמן, אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:) מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמד בקדשים, בפרק איזהו מקומן: כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד: | |
יא | וְאֶת־ |
יב | וְהוֹצִיא אֶת־ |
לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור: חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, כמו שפירשוהו רבותינו במס' יומא (סח.) ובסנהדרין (מב:): מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה: שאין תלמוד לומר, אלא מלמד שאפילו אין שם דשן: | |
יג | וְאִם כָּל־ |
אלו סנהדרין: טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר: שעשו צבור על פיהם: | |
יד | וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־ |
טו | וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־ |
טז | וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־ |
יז | וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־ |
ולמעלה הוא אומר את פני פרכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולם סרחו, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם ח"ו נסתלקה הקדושה: | |
יח | וּמִן־ |
זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח: | |
יט | וְאֵת כָּל־ |
ואע"פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו: | |
כ | וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־ |
זה כאשר עשה לפר החטאת כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות, שפירש שם מה שלא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת: | |
כא | וְהוֹצִיא אֶת־ |
כב | אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־ |
לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו: | |
כג | אוֹ־ |
כמו אם הודע הדבר, הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא: כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה: | |
כד | וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־ |
בצפון שהוא מפורש בעולה: לשמו כשר, שלא לשמו פסול: | |
כה | וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־ |
שירי הדם: | |
כו | וְאֶת־ |
כאותן אמורין המפורשים בעז, האמור אצל שלמים: |