וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו:

ולא ימות. שאם בא הוא מת:

כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים:

בזאת. גימטריא שלו ד' מאות ועשר, רמז לבית ראשון:

בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחודש:

כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, (ר"ה כו.) אלא בד' ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:

קדש ילבש. שיהיו משל הקדש (ת"כ פרק א, י.):

יצנף. כתרגומו יחת ברישה, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו, (בראשית לט, טז.) ואחתתיה:

ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור (יומא לב.):

את פר החטאת אשר לו. האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור:

וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו (שם לו: ת"כ פרשתא ב, ג.):

ונתן אהרן על שני השעירים גרלות. מעמיד א' לימין וא' לשמאל, ונותן ב' ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל:

עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה (ת"כ פרק ב, ח. יומא סז:), שנאמר ארץ גזרה, חתוכה:

ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת (ת"כ שם ה.):

יעמד חי. כמו יועמד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יתקם כד חי. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששליחותו למיתה (שם ו.):

לכפר עליו. שיתודה עליו כדכתיב והתודה עליו וגו':

וכפר בעדו וגו'. וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרוים ביתו (שם פרשתא ג, א.), שנאמר בית אהרן ברכו את ה' וגו' (תהלים קלה, יט.), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וכפר על הקדש מטומאות וגו' (ת"כ פרק ד, ב.):

מעל המזבח. החיצון (יומא מה:):

מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי:

דקה. מה ת"ל דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל, לו.), אלא שתהא דקה מן הדקה (יומא מג:), שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת:

על האש. שבתוך המחתה:

ולא ימות. הא אם לא עשאה כתקנה חייב מיתה:

והזה באצבעו. הזאה אחת במשמע:

ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה:

אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם:

כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה:

מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג (ת"כ פרק ד, ב.):

ומפשעיהם. אף הנכנסין מזיד בטומאה (שם ג.):

וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה (יומא נו:):

השכן אתם בתוך טומאותם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם: