זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ״ר יט, ה.):

ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:

אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:

אלעזר. מצותה בסגן (ספרי קכג.):

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות (יומא סח.):

ושחט אותה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה (יומא מב.):

אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.):

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב ובעל קרי ומצורע:

וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה:

והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ״ג מי״א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג.), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד.), לשון זריקה:

חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה:

הוא יתחטא בו. באפר הפרה (ס״א הזה):

במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית דם (חולין עב.):

את משכן ה׳ טמא. אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי:

עוד טומאתו בו. אע״פ שטבל:

כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור:

פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח.), נתחברתי עם אחותי:

על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: