והיה המקום וגו׳. בנו לכם בית הבחירה בירושלים, וכן הוא אומר בדוד, ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז, א ב.):

שמה תביאו וגו׳. למעלה אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות, עד שבאו לירושלים:

מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המובחר:

השמר לך. ליתן לא תעשה על הדבר (ספרי ע.):

בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב ע״פ נביא, כגון אליהו בהר הכרמל:

באחד שבטיך. בחלקו של בנימין, ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם, הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי, גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:

רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה, להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי אמור במקום אחר, כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך וגו׳ ואמרת אוכלה בשר וגו׳, במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום (חולין יז.), יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר רק:

תזבח ואכלת. אין לך בהם היתר גיזה וחלב, אלא אכילה על ידי זביחה (בכורות טו.:):

הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים שנאמר בהם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז, י.), הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת (יבמות עג:):

כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם:

כצבי וכאיל. לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקבה:

רק הדם לא תאכלו. אע״פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו:

תשפכנו כמים. לומר לך שאין צריך כסוי (חולין פד.). דבר אחר, הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים (ספרי עא.):

לא תוכל. בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר:

לא תוכל. רבי יהושע בן קרחה אומר, יכול אתה, אבל אינך רשאי. כיוצא בו, ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו, סג.), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש בפרקי דר׳ אליעזר (פרק לו.), והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים (שמואל ב ה, ו.), צורות שכתבו עליהם את השבועה:

ובכרת בקרך. אזהרה לכהנים:

ותרומת ידך. אלו הבכורים:

לפני ה׳. לפנים מן החומה:

והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני, אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:

השמר לך. ליתן לא תעשה על הדבר:

על אדמתך. אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל:

כי ירחיב וגו׳. למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר (חולין פד.):

בכל אות נפשך וגו׳. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:

כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבא ולעשות שלמים בכל יום, כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם:

וזבחת וגו׳ כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני:

אך כאשר יאכל את הצבי וגו׳. אינך מוזהר לאכלן בטהרה, אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר, תלמוד לומר אך:

רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב, אלא להזהירך וללמדך, עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, ק״ו לשאר מצות:

ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר מן החי (חולין קב.):

לא תאכלנו. אזהרה לדם התמצית:

לא תאכלנו. אזהרה לדם האיברים:

למען ייטב לך וגו׳. צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבנו אחריו, ק״ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם (מכות כג:):

רק קדשיך. אע״פ שאתה מותר לשחוט חולין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה:

ועשית עלתיך. אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח, ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה, ואח״כ והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו, (ספרי עז.) רק קדשיך, שבא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ, וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:

שמור. זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח.), ואם שנית, אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה, אינו בכלל מעשה (ספרי עט.):

את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה (ספרי שם):

הטוב. בעיני השמים:

והישר. בעיני אדם: