כל הבכור וגו׳ תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר אך בכור אשר יבכר לה׳ וגו׳ (ויקרא כז, כו.), הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר, א״א לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, וא״א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו (ערכין כט.):

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו׳. אף החילוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה:

לפני ה׳ אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר ובשרם יהיה לך וגו׳ (במדבר יח, יח.):

שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו, יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הוקש למעשר, שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך (דברים יד, כג.), מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו:

שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת, למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד (ספרי קכה.):

מום. כלל:

פסח או עור. פרט:

כל מום רע. חזר וכלל, מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש, ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מותר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:

שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה:

ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו׳ (במדבר לג, ג.), אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו׳ (שמות יג, לא.):

וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו:

ובקר. תזבח לחגיגה (ספרי קכט.), שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:

לחם עני. לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:

כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ, וזה יהיה לך לזכרון, וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו׳:

למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך.:

ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא י״ד בניסן, כמה דאת אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו.), ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה, כולן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר, בחגיגת י״ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן, ביו״ט הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביו״ט הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובט״ו, וכך היא שנויה במסכת פסחים (עא:):

בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב משש שעות ולמעלה זבחהו, וכבוא השמש תאכלהו, ומועד צאתך אתה שורפהו, כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה (ספרי קלג.):

ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול:

ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יו״ט (ספרי קלד. חגיגה יז.):

ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים (שמות יב, טו.), שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבר אחר, למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות (שם יח.):

עצרת לה׳ אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר, כנופיא של מאכל ומשתה, לשון נעצרה נא אותך (שופטים יג, טו.):

מהחל חרמש בקמה. משנקצר העומר, שהוא ראשית הקציר (ספרי קלו:):

מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:

והלוי והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך:

וזכרת כי עבד היית וגו׳. על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה את החקים האלה:

באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.):

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו (שם מח.) למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

ולא יראה את פני ה׳ ריקם. אלא הבא עולות ראייה ושלמי חגיגה:

איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובים, יביא עולות מרובות ושלמים מרובים (חגיגה ח:):