אתם נצבים. מלמד, שכינסם משה לפני הקב״ה ביום מותו להכניסם בברית:

ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם:

זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל:

מחוטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים, ויעשו גם המה בערמה (יהושע ט, ד.), ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (תנחומא נצבים פ״ב):

לעברך. להיות עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו לעשותכם אותם (דברים ד, יד.):

לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בנתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה לד, יח.):

למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם:

והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה (תנחומא נצבים פ״א), למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ״ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימין לפניו:

היום. כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסין הם, אתם ראיתם את כל וגו׳. דבר אחר אתם נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל א יב, ז.), כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:

ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות:

כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם:

ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים:

גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל:

עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:

פן יש בכם וגו׳. לפיכך אני צריך להשביעכם:

פן יש בכם. שמא יש בכם:

אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית:

שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:

והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:

והתברך. בנדיר״א שוי״א בלע״ז (ווירד זיך זעגנען) כמו והתגלח, והתפלל:

בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז.), כלומר מה שלבי רואה לעשות:

למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:

הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שכור, שעושה שלא מדעת:

הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:

יעשן אף ה׳. ע״י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו (שמואל ב כב, ט.), ואע״פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:

וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ״ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:

הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו׳ (דברים כח, סא.), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע״י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:

לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות:

ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:

ויתשם ה׳. כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב, יד.):

הנסתרות לה׳ אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש וגו׳ ואח״כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה׳ אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה: