כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד' לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא:

וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו.), שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים:

לשלחם. ללותם, כסבור אורחים הם:

המכסה אני. בתמיה:

אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ:

כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א.), הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב.), ואדעך בשם (שמות לג, יז.), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון:

יצוה. לשון הווה, כמו ככה יעשה איוב, (איוב א, ה.) (על פי ה' יחנו):

למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת:

ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו:

כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הנה שבה יבמתך:

ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה. של מדינה:

הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם, כלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה.), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה, על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:):

ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם:

ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים הוא זה (ב"ר מט, ז.) (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן):

ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו' (שמואל ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה:

האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף ישאך שתספה צדיק עם רשע:

אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי ה' מקומות יש:

חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים:

חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה:

כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו:

חלילה לך. לעולם הבא:

השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:

אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב:

הואלתי. רציתי כמו ויואל משה:

ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:

אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד' הכרכים. וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם:

הואלתי. רציתי, כמו ויואל משה:

אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא:

וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין:

ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו: