פרק כב | |
א | וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־ |
יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב: כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון: | |
ב | וַיֹּאמֶר קַח־ |
אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם): אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור: ירושלים, וכן בדברי הימים ( ב ג, א.) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים: לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו: הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.): | |
ג | וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־ |
נזדרז למצוה (פסחים ד.): הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו: תרגומו וצלח, כמו וצלחו הירדן (שמואל ב יט, יח.), לשון ביקוע סינדר"א בלע"ז (שפאלטען): | |
ד | בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־ |
למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה: ראה ענן קשור על ההר: | |
ה | וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־ |
כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך: נתנבא שישובו שניהם: | |
ו | וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־ |
סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב.), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר: | |
ז | וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־ |
ח | וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה־ |
כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה: | |
ט | וַיָּבֹאוּ אֶל־ |
ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה (שבת נד.), והוא לשון עקודים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר: | |
י | וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־ |
יא | וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָֹה מִן־ |
לשון חבה הוא, שכופל את שמו: | |
יב | וַיֹּאמֶר אַל־ |
לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה: מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה: | |
יג | וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־ |
מוכן היה לכך מששת ימי בראשית: אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם): אילן: שהיה רץ אצל אברהם, והשטן סובכו ומערבבו באילנות: מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן: | |
יד | וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־ |
פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה' יראה הקב"ה לעמו: הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה: | |
טו | וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֶל־ |
טז | וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־ |
יז | כִּי־ |
אחת לאב ואחת לבן: אחת לאב ואחת לבן: | |
יח | וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: |
יט | וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־ |
לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה: | |
כ | וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם־ |
בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש: | |
כא | אֶת־ |
כב | וְאֶת־ |
כג | וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־ |
כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה: | |
כד | וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם־ |