ויגר. לשון מורא כמו גורו לכם (איוב יט, כט.):

ויקץ מואב. קצו בחייהם (כמו קצתי בחיי, והוא מקרא קצר):

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה.), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה (במ״ר כ, ד.):

בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

פתורה. כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם (במ״ר כ, ז.), ולפי פשוטו של מקרא, כך שם המקום:

ארץ בני עמו. של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו, עתיד אתה למלוך (במ״ר שם), ואם תאמר, מפני מה השרה הקב״ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (במ״ר כ, א.):

לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך:

הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום:

והוא יושב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו כי אמילם (תהלים קיח, י.):

נכה בו. אני ועמי נכה בהם. דבר אחר, לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים לחסר מהם מעט (במ״ר כ, א.):

כי ידעתי וגו׳. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם (במ״ר שם ח.):

לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא, כד.), כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:

כאשר ידבר ה׳ אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו. לשון עכבה:

מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא, (ר״ל ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כוונת הש״י שאמר מי האנשים היתה לטובה, ליכנס עמו בדברים, כמ״ש בפרשת בראשית בתיבת איכה, אך בא לבלעם לטעות כי הוא טעה), אמר, פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

בלק בן צפור וגו׳. אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש (במ״ר כ, ט.):

וגרשתיו. מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (שם):

לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ס״א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך (במ״ר כ, י.):