חומש
בלק - ראשון
פרק כ״ב, פסוקים ב׳ - י״ב
בוַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:
גוַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב־הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויגר. לשון מורא כמו גורו לכם (איוב יט, כט.):

ויקץ מואב. קצו בחייהם (כמו קצתי בחיי, והוא מקרא קצר):

דוַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל־זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת־כָּל־סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה.), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה (במ״ר כ, ד.):

בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

הוַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:

פתורה. כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם (במ״ר כ, ז.), ולפי פשוטו של מקרא, כך שם המקום:

ארץ בני עמו. של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו, עתיד אתה למלוך (במ״ר שם), ואם תאמר, מפני מה השרה הקב״ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (במ״ר כ, א.):

לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך:

הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום:

והוא יושב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו כי אמילם (תהלים קיח, י.):

ווְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי־עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:

נכה בו. אני ועמי נכה בהם. דבר אחר, לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים לחסר מהם מעט (במ״ר כ, א.):

כי ידעתי וגו׳. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

זוַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:

וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם (במ״ר שם ח.):

חוַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי־מוֹאָב עִם־בִּלְעָם:

לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא, כד.), כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:

כאשר ידבר ה׳ אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו. לשון עכבה:

טוַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ:

מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא, (ר״ל ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כוונת הש״י שאמר מי האנשים היתה לטובה, ליכנס עמו בדברים, כמ״ש בפרשת בראשית בתיבת איכה, אך בא לבלעם לטעות כי הוא טעה), אמר, פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

יוַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן־צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:

בלק בן צפור וגו׳. אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

יאהִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת־עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה־לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:

קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש (במ״ר כ, ט.):

וגרשתיו. מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (שם):

יבוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:

לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ס״א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך (במ״ר כ, י.):

x
בלק ראשון (עם פרש״י) -- במדבר: כ״ב, ב׳ - י״בחומש:
מ״ד - מ״חתהילים:
אבל באמת - כמ״ש במ״אתניא:
הל׳ נדרים פרק ד-ורמב״ם ג״פ:
הל׳ כלי המקדש והעובדים בו.. בפרקים אלו. פרק ארמב״ם פ״א:
מ״ע צדספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת רייזל בת ר׳ ישעיהו ע״ה צירקינד