כשם שמצות תפילין, עד"מ [על דרך משל], יש לה מקום קבוע בראש ובזרוע, ומרגיש כובד התפלה של ראש וההידוק דתפלה של יד כן הוא במצות אהבה ויראה, וכמ"ש [וכמו שכתב] הרמב"ם [יסודי התורה פ"ב [פרק ב'] ה"א [הלכה א']]: "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה"א [ה' אלוקיך] ונאמר את ה"א [ה' אלוקיך] תירא", הנה שיעור מצות אלו הוא אשר יורגשו בהרגש גופני בבשר הלב ממש, וכמו אדם הפוגש את אוהבו הנאמן, ולא זו בלבד אז אים זאל ווערען גוט פון דעם, שישכח על כל הדברים המעיקים אותו, אלא עוד שיתעורר בו חיות פנימי בתקוה טובה, כי לבו טוב עליו, וכן במדת היראה נופל עליו פחד גדול ומורא, כי בשעה ההיא הוא נזכר על כל עניניו הלא טובים במחשבה דבור ומעשה, ולבו יכאב בכאב מורגש מיראת העונש ביר"ש [ביראת שמים] ולפעמים הוא ברגש של ירא בושת או גם יראת הרוממות.