הלכות מאכלות אסורות פרק יג
א) הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של גוי, ומילאהו יין -- אם היה הישראלי דר באותה חצר -- אף על פי שהפתח פתוח, היין מותר: מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר, עתה ייכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה דר בחצר אחרת -- לא ייצא עד שיסגור הבית, ויהיה המפתח והחותם בידו; ואינו חושש שמא יזייף הגוי, ויפתח הבית.
ב) יצא ולא סגר הפתח, או שסגר והניח המפתח ביד הגוי -- הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי וניסך: שהרי אין הישראלי שם. ואם אמר לו, אחוז לי מפתח זה עד שאבוא -- היין מותר, שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח.
ג) נוכרי ששכר לישראל לדרוך לו יינו בטהרה, כדי שיהיה מותר לישראל וייקחוהו ממנו, והיה היין בביתו של גוי -- אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר, היין מותר: ואף על פי שהפתח פתוח, והשומר נכנס ויוצא. ואם היה השומר דר בחצר אחרת, היין אסור -- ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל: שכיון שהיין של גוי וברשותו, אינו מפחד לזייף ולהיכנס לבית, ויאמר ויהי מה, אם יידעו בי לא ייקחו ממני.
ד) אפילו כתב הגוי לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין -- הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות הגוי עד שייתן לו המעות, הרי הוא של גוי ואסור: אלא אם היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא נכנס ויוצא כמו שביארנו, בין ברשות בעל היין, בין ברשות גוי אחר.
ה) היה יין זה הטהור של גוי מונח ברשות הרבים, או בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים -- מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי. [ו] ואשפה, וחלון, ודקל אף על פי שאין בו פירות -- הרי אלו כרשות הרבים; וחבית יין שם וגוי הנמצא שם, אינו אוסרה. ובית הפתוח לשם, הרי הוא כפתוח לרשות הרבים.
ו) [ז] חצר החלוקה בפסיפס וגוי בצד זה וישראל בצד אחר, וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וגג הגוי למטה, או שהיו זה בצד זה ויש ביניהן פסיפס -- אף על פי שיד הגוי מגעת לחלק ישראל, אינו חושש משום יין נסך; ולא משום טהרות.
ז) [ח] מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד גויים, והוא שיהיה לו בו שני סימנין -- וזה הוא הנקרא חותם בתוך חותם. כיצד, סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם, וטח בטיט -- הרי זה חותם אחד; היה כלי מהודק, וטח עליו מלמעלה -- הרי זה חותם בתוך חותם.
ח) וכן אם צר פי הנוד, הרי זה חותם אחד; הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שהן דרך כל אדם, הרי הן כחותם אחד; והטיחה או הקשירה, הרי זה חותם שני. [ט] ואם הפקיד ביד גוי בחותם אחד -- הרי זה אסור בשתייה, ומותר בהניה: והוא, שייחד לו קרן זווית.
ט) [י] יין מבושל, והשיכר, או יין שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן, וכן החומץ, והגבינה, והחלב, וכל שאיסורו מדברי סופרים, שהפקידו ביד גוי -- אינו צריך שני חותמות, אלא חותם אחד בלבד דייו; אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בהן סימן, שהפקידן ביד גויים -- צריכין שני חותמות.
י) [יא] ייראה לי, שכל מקום שאמרנו בעניין יין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי -- כשהיה הגוי עובד עבודה זרה; אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית -- הרי זה מותר בשתייה. וכן כל כיוצא בזה.
יא) [יב] אבל המפקיד יין ביד גר תושב, או ששלחו עימו והפליג, או שהניח ביתו פתוח בחצר גר תושב -- הרי זה אסור בשתייה: שכל חשש של חילוף וזיוף, ייראה לי שכל הגויים שווין בו -- הואיל ונעשה היין ברשותן, נאסר בשתייה על כל פנים.
יב) [יג] יש דברים שאין בהן איסור ניסוך כלל, ואסרו אותן חכמים כדי להרחיק מן הניסוך; ואלו הן: לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד הישראלי, שמא יבוא ליצוק היין לתוך המים; ולא יוליך הגוי ענבים לגת, שמא יבוא לדרוך או ליגע; ולא יסייע לישראלי בשעה שמריק היין מכלי לכלי, שמא יניח הכלי ביד הגוי ונמצא היין בא מכוחו. ואם סייע עימו, או מזג היין, או הביא ענבים -- מותר.
יג) [יד] וכן מותר שיריח הגוי בחבית של יין שלנו; ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך, ואין בזה שם איסור -- שאין הריח כלום, לפי שאין בו ממש.
יד) [טו] כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהניה, אם עבר ומכרו דמיו מותרין -- חוץ מעבודה זרה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; והחמירו חכמים בסתם יינם, להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה.
טו) לפיכך גוי ששכר את ישראל לעשות עימו ביין, שכרו אסור. [טז] וכן השוכר את החמור להביא עליו יין, או ששכר ספינה להביא בה יין -- שכרן אסור: אם מעות נתנו לו, יוליכן לים המלח; ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים או פירות, הרי זה ישרוף אותן ויקבור האפר כדי שלא ליהנות בו.
טז) [יז] שכר לגוי חמור לרכוב עליו, והניח עליו לוגין של יין -- שכרו מותר; שכרו לשבר כדי יין נסך, שכרו מותר ותבוא עליו ברכה -- מפני שממעט בתפלה.
יז) [יח] השוכר את הפועל ואמר לו, העבר לי מאה חבייות של שיכר במאה פרוטות, ונמצאת אחת מהן יין -- שכרו כולו אסור.
יח) [יט] אמר לו, העבר לי חבית בפרוטה חבית בפרוטה, והעביר, ונמצא ביניהן חבייות של יין -- שכר חבייות של יין אסור, ושאר שכרו מותר.
יט) [כ] אומני ישראל ששלח להן גוי חבית של יין בשכרן, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה; ואם משנכנסה לרשותן, אסור.
כ) [כא] ישראל שהיה נושה בגוי מנה, הלך הגוי ומכר עבודה זרה שלו ויין נסך, והביא לו דמיהן -- הרי זה מותר; ואם אמר לו קודם שימכור, המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין שלי ואביא לך -- אף על פי שהוא סתם יינו ומכר והביא לו, הרי זה אסור: מפני שהישראלי רוצה בקיומו, כדי שייפרע ממנו חובו.
כא) [כב] וכן גר וגוי שהיו שותפין, ובאו לחלוק -- אין הגר יכול לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: שהרי רוצה בקיומן, כדי שייטול כנגדן. אבל גר וגוי שירשו את אביהן גוי -- יכול הגר לומר לו, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: קל הוא שהקלו בירושת הגר, כדי שלא יחזור לסורו. ואם משבאו לרשות הגר, אסור.
כב) [כג] ישראל שמכר יינו לגוי -- פסק עד שלא מדד לו, דמיו מותרין: שמשפסק סמכה דעתו, ומשמשך קנה, ויין נסך אינו נעשה, עד שייגע בו -- נמצא בשעת מכירה, היה מותר. מדד לו עד שלא פסק הדמים, דמיו אסורין: שהרי לא סמכה דעתו אף על פי שמשך, ונמצא כשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח, ונאסר היין בנגיעתו, והרי זה כמוכר סתם יינם.
כג) [כד] במה דברים אמורים, בשמדד הישראלי לכליו; אבל אם מדד לכלי הגוי, או לכלי ישראל שביד הגוי -- צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד. ואם מדד ולא לקח דמים -- אף על פי שפסק, דמיו אסורין: שמשיגיע לכלי, נאסר כסתם יינם.
כד) [כה] הנותן דינר לחנווני גוי, ואמר לפועלו הגוי, לך ושתה ואכול מן החנווני, ואני מחשב לו -- הרי זה חושש שמא ישתה יין: שזה כמי שקנה לו יין נסך, והשקהו. וכנגד זה בשביעית אסור, כגון שנתן דינר לחנווני ישראל עם הארץ, ואמר לפועלו הישראלי, לך ואכול ואני מחשב לו; ואם אכל הפועל דבר שאינו מעושר, אסור.
כה) [כו] אבל אם אמר להם, אכלו ושתו בדינר זה, או שאמר להם, אכלו ושתו עליי מן החנווני ואני פורע -- אף על פי שנשתעבד, הואיל ולא נתייחד שיעבודו -- הרי זה מותר: ואינו חושש לא משום יין נסך, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר.
כו) [כז] מלך שהיה מחלק יינו לעם, ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה -- אל יאמר אדם לגוי, הא לך מאתיים זוז והיכנס תחתיי באוצר המלך, כדי שייקח הגוי היין שכתבו בשם ישראל, וייתן הגוי הדמים למלך; אבל אומר לו, הא לך מאתיים זוז, ומלטני מן האוצר.
כז) [כח] גוי שנגע ביינו של ישראל לאונסו, מותר למכור אותו יין לאותו הגוי שאסרו לבדו -- שכיון שנתכוון זה הגוי להזיקו ולאסור יינו: הרי זה כמו ששברו או שרפו, שחייב לשלם; ונמצאו הדמים שלוקח ממנו, דמי ההיזק ולא דמי המכירה.