הלכות מאכלות אסורות פרק יז
א) קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים -- לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם. [ב] ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין כגון קדירות וקערות, לעולם -- ואפילו היו שועין באבר; ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה, התבשיל מותר.
ב) [ג] הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית -- דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהם ולשתות; ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחייות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן מותרין; ודברים שנשתמש בהם על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמימי חמין, מגעילן ומטבילן והן מותרין; ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.
ג) [ד] כיצד מגעילן, נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה, וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה, ומרתיחה יפה יפה; ואם הייתה יורה גדולה, מקיף על שפתה בצק או טיט, וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה, ומרתיח.
ד) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הדיח, ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל -- מותר: שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו.
ה) טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה -- אינן לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים. ורמז לה "כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר" (במדבר לא,כג); ומפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים, לא מידי טומאה: שאין לך טומאה שאינה עולה אלא על ידי האש; וכל הטמאין, בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת, בהזיה וטבילה. ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים. וכיון שכתוב "וטהר", אמרו חכמים הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים.
ו) לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים; אבל השואל מן הגויים, או שמישכן הגוי אצלו כלי מתכות -- מדיח או מרתיח או מלבן, ואינו צריך להטביל. וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים -- מדיח או מרתיח, ואינו צריך להטביל. וכן כלי חרס החדשים, אינו צריך להטביל; אבל השועין באבר, הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה.
ז) הלוקח סכין מן הגויים -- מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה. ואם הייתה סכין יפה שאין בה פגימות, דיי לו אם נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים ואוכל בה צנון; ואם היו בה פגימות, או שהייתה יפה ורצה לאכול בה חמין, או לשחוט בה -- מלבנה או משחיזה, כולה.
ח) שחט בה קודם שיטהרנה, מדיח מקום השחיטה; ואם קלף, הרי זה משובח. [ח] סכין ששחט בה טריפה -- לא ישחוט בה עד שידיחה, אפילו בצונן; או מקנחה בבליות של בגדים.
ט) ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים. ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים -- עד שלא יתערבו בהם ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן: אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.
י) כיצד, לא ישתה אדם במסיבה של גויים -- ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו; ואם היה רוב המסיבה ישראל, מותר. ואין שותין שיכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן; ואינו אסור אלא במקום מכירתו -- אבל אם הביא השיכר לביתו ושתהו שם, מותר: שעיקר הגזירה, שמא יסעוד אצלן.
יא) יין תפוחים ויין רימונים וכיוצא בהן, מותר לשתותן בכל מקום -- דבר שאינו מצוי, לא גזרו עליו; יין צימוקים, הרי הוא כיין ומתנסך.
יב) אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל: שעיקר הגזירה משום חתנות -- ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן.
יג) הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש -- הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת; ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור, התיר כל הפת שבו -- שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.
יד) גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי -- הרי אלו מותרין; ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן -- הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים.
טו) במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהן; אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גויים -- אף על פי שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין. וכן כל כיוצא בהן -- שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה; ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חברו עליו.
טז) דגים קטנים שמלחן ישראל או גוי, הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול; ואם צלין גוי אחר כן, מותרין. וכל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף -- מותר; לפיכך אם הניח הגוי בשר או קדירה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהניח ישראל וגמר הגוי -- הרי זה מותר.
יז) דג שמלחו גוי, ופירות שעישנן, עד שהכשירן לאכילה -- הרי אלו מותרין: מליח אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל. וכן קליות של גויים, מותרין ולא גזרו עליהן -- שאין אדם מזמן חברו על הקליות.
יח) פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן, ששולקין אותן הגויים ומוכרין אותן -- אסורין משום בישולי גויים, במקום שעולין על שולחן מלכים משום פרפרת; ומשום גיעולי גויים, בכל מקום, שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדירה שבישלו בה בשר. וכן הסופגנין שקולין אותן הגויים בשמן, אסורין אף משום גיעולי גויים.
יט) גוי שבישל ולא נתכוון לבישול, הרי זה מותר. כיצד, גוי שהצית אור באגם כדי להעביר החציר, ונתבשלו בו חגבים -- הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שולחן מלכים משום פרפרת; וכן אם חרך הראש להעביר השיער -- מותר לאכול מן הדילדולין ומן ראשי אוזניים, שנצלו בשעת חריכה.
כ) תמרים ששלקו אותן גויים -- אם היו מתוקין מתחילתן, הרי אלו מותרין; ואם היו מרין ומיתקן הבישול, הרי אלו אסורין; היו בינוניים, הרי אלו אסורין. [כא] קלי של עדשים שלשן בין במים בין בחומץ, הרי זה אסור; אבל קלי של חיטים ושעורים שלשין אותן במים, הרי זה מותר.
כא) [כב] שמן של גויים, מותר; ומי שאוסרו -- הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו: ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר -- ואינו נאסר לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו. [כג] וכן דבש של גויים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה, מותר מטעם זה.
כב) [כד] כוספן של גויים שהוחמו חמין, בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה -- מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא. וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין, וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר -- מותרין; אבל חגבים וכבשים שמזלפין עליהן יין, אסורין. וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ, ואפילו חומץ שיכר -- אסורין.
כג) [כה] ומפני מה אסרו חומץ שיכר של גויים, מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין; לפיכך הנלקח מן האוצר, מותר. [כו] המורייס -- במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור -- שאין אדם מערב דבר היקר בזול, שהרי מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר.
כד) [כז] קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת -- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים, אסור -- ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
כה) [כח] אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו -- כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו..." (משלי כב,ו).
כו) [כט] אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהן; וכן אסרו לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהן, כגון כלי בית הכיסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהן את הדם וכיוצא בהן; [ל] וכן אסרו לאכול בידיים מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכין: שכל דברים אלו, בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא,מג). והאוכל מאכלות אלו, מכין אותו מכת מרדות.
כז) [לא] וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים; וכל המשהה נקביו, הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חולאים רעים שיביא על עצמו, ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעיתים מזומנים, כדי שלא יתרחק בפני בני אדם, ולא ישקץ נפשו. [לב] וכל הנזהר בדברים אלו -- מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).