הלכות שבועות פרק ו
א) מי שנשבע שבועת ביטוי, וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם קיים שבועה זו, ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה, וניחם בגללו -- הרי זה נשאל לחכם אחד, או לשלושה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו; ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזה הוא הנקרא היתר שבועות; [ב] ודבר זה, אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב.
ב) אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הקבלה, שזה הכתוב "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), שלא יחל דברו הוא בעצמו, דרך קלות ראש בשאט בנפש כעניין שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב); אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו. [ג] ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר, במקום שיש גדול ממנו בחכמה; ובמקום שיש בו רבו, אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.
ג) [ד] זה שנשבע -- הוא שיבוא לפני החכם להתיר לו, בין איש בין אישה; ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ומתירין לה -- ובלבד שיהיו השלושה מקובצים; אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.
ד) [ה] כיצד מתירין, יבוא הנשבע לחכם המובהק, או לשלושה הדיוטות אם אין שם מומחה; ואומר, אני נשבעתי על כך וכך וניחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך, לא הייתי נשבע, ואילו הייתה דעתי בעת השבועה כמו עתה, לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלושה אומר לו, וכבר ניחמת, והוא אומר לו, הן; חוזר ואומר לו, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון.
ה) אבל אם אמר לו, מופר לך, או נעקרה שבועתך, וכל כיוצא בעניין זה -- לא אמר כלום: שאין מפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה.
ו) הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד -- שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ונדרים בשבת, אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו, כדי שיאכל וישתה היום; ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת, הרי זה מתיר בשבת, הואיל והוא לצורך השבת.
ז) ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קיבל השבועה, וניחם שמעון על שבועתו, ונשאל עליה -- אין מתירין לו, אלא בפני ראובן שהשביעו. וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא ייהנה בשמעון, או שלא ייהנה שמעון בו, וניחם, ונשאל לחכם -- אין מתירין לו, אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנאה; ואפילו היה שמעון קטן או גוי, אין מתירין לו אלא בפניו -- כדי שיידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו, ולפיכך ייהנה לו.
ח) אחד הנשבע בינו לבין עצמו, ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד, בה' אלוהי ישראל, וניחם -- הרי זה נשאל על שבועתו, ומתירין לו; נשבע על דעת רבים, או שנדר על דעת רבים -- אין מתירין לו לעולם, אלא לדבר מצוה.
ט) כיצד, נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא ייהנה בפלוני לעולם, והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה, או למי שימול את בניהם, או שיזבח להם, ולא נמצא אלא זה בלבד -- הרי זה נשאל לחכם או לשלושה הדיוטות, ומתירין לו שבועתו, ועושה להן מצוות אלו, ונוטל שכרו מאותם האנשים שנשבע שלא ייהנה מהם.
י) מי שנשבע, לא ניחם על שבועתו, ובא לבית דין לקיים שבועתו -- אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, ושקיום שבועה זו גורם לעבירה, ולקטטה -- פותחין לו פתח, ונושאין ונותנין עימו בדבר, ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו, עד שיתנחם: אם ניחם בדבריהם, מתירין לו; ואם לא ניחם ועמד במרייו, הרי זה יקיים שבועתו.
יא) כיצד, נשבע שיגרש את אשתו, או שלא ייהנה ישראל מנכסיו, או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלושים יום, וכיוצא בזה -- אומרין לו, בני, אם תגרש את אשתך, אתה מוציא לעז על בניך, ואומרים העם מפני מה נתגרשה אימן של אלו, ולמחר קוראין להם בני גרושה; ושמא תינשא לאחר, ואי אתה יכול להחזירה; וכיוצא בדברים אלו.
יב) וכן זה שנשבעת שלא ייהנה ישראל מנכסיך -- למחר יצטרך זה ותהיה עובר על "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה), "פתוח תפתח" (דברים טו,יא), וכיוצא בהן. וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלושים יום -- הרי אתה פוגע ברגל, ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת. אם אמר, אילו הייתי יודע זה, לא הייתי נשבע -- מתירין לו; ואם אמר, אף על פי כן לא ניחמתי, ורוצה אני בכל זה -- אין מתירין לו.
יג) [יב] אין פותחין בנולד. כיצד, נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר -- הואיל ולא ניחם על שבועתו, אין פותחין לו בדבר זה; ואפילו אמר הוא מעצמו, אילו הייתי יודע, לא הייתי נשבע -- אין מתירין לו: הואיל ועדיין לא ניחם, אלא רצונו שלא ייהנה לו ושלא ייעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד, ונהפכה דעתו -- מתירין לו. וכן כל כיוצא בזה.
יד) [יג] מי שנשבע על דבר, ונשבע שלא יתיר שבועה זו, וניחם -- הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחילה, שנשבע שלא יתיר; ואחר כך יישאל על הראשונה.
טו) [יד] נשבע שלא ידבר עם פלוני, ונשבע אחר כך שאם יישאל על שבועה זו ויתירה, יהיה אסור לשתות יין לעולם, וניחם -- הרי זה נשאל על השבועה הראשונה, ומתירה; ואחר כך יישאל על השנייה: שאין מתירין נדר או שבועה, שעדיין לא חלו. לפיכך אם היה עומד בניסן, ונשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חדש אייר, וניחם -- אינו נשאל, עד שייכנס אייר.
טז) [טו] נשבע שלא ייהנה לפלוני, ושלא ייהנה לחכם שיישאל לו על שבועה זו -- נשאל על הראשונה, ואחר כך יישאל על השנייה. [טז] נשבע שלא ייהנה לפלוני, והרי הוא נזיר אם יישאל על שבועה זו -- יישאל על שבועתו תחילה, ואחר כך על נזירותו. וכן כל כיוצא בזה.
יז) שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה -- הרי זה חייב משום שבועה שנייה; וכן אם נשאל על השנייה, חייב משום שלישית. נשאל על השלישית בלבד, חייב משום ראשונה ושנייה; נשאל על השנייה, חייב משום ראשונה. אם כן מפני מה אמרו, אין שבועה חלה על שבועה -- שאם לא נשאל ואכלה, אינו חייב אלא אחת, כמו שביארנו.
יח) מי שנשבע שבועת ביטוי להבא, ושקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג, או קודם שילקה אם היה מזיד, ניחם ונשאל לחכם, והתירה לו -- הרי זה פטור מן הקרבן, או מן המלקות; ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות, ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו -- הרי זה פטור.