הלכות ערכים וחרמים פרק ז
א) ההקדשות -- אין פודין אותן לא בקרקעות, ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות שאין גופן ממון, שנאמר "ונתן את הכסף" (?): אחד הכסף, ואחד שאר המיטלטלין ששווין כסף -- ואפילו סובין.
ב) כל הפודה קודשיו, מוסיף חומש; ואחד המקדיש עצמו, או אשתו, או היורש -- מוסיפים חומש, כמו שביארנו. ואף החומש, לא יהיה אלא מן המיטלטלין. והחומש שמוסיף -- הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להן.
ג) הפודה קודשיו, אין החומש מעכב; אלא מאחר שנתן את הקרן -- יצא הקדש לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים, שאסור לו ליהנות, עד שייתן החומש -- שמא יפשע, ולא ייתן; אבל בשבת, מפני עונג שבת, התירו לו לאכול -- ואף על פי שעדיין לא נתן את החומש, והרי הגזברין תובעין אותו.
ד) קודשי מזבח שנפל בהן מום, ונפדו -- אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות; והמקדיש שפדה לעצמו, הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה, שפדאה. והקדש ראשון, הוא שחייב בתוספת חומש; אבל הקדש שני, אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר "ואם המקדיש, יגאל את ביתו -- ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז,טו), המקדיש ולא המתפיס.
ה) לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שנייה, בין בקודשי בדק הבית, בין בקודשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקודשי מזבח -- כשהוא פודה את השנייה שחילל עליה, או את התמורה, לעצמו -- אינו מוסיף חומש.
ו) המפריש אשם להתכפר בו, ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעייה כמו שיתבאר במקומו -- הרי הוא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה והרי היא גוף אחר וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש.
ז) קודשי בדק הבית, אין עושין תמורה -- שלא דנה תורה בתמורה, אלא בקודשי מזבח. כיצד, היו לפניו בהמת חולין ובהמת קודשי בדק הבית, ואמר זו חלופת זו, או זו תמורת זו -- לא אמר כלום; אבל אם אמר הרי זו תחת זו, הרי זו מחוללת על זו -- דבריו קיימין, ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השנייה.
ח) אחד קודשי בדק הבית, ואחד קודשי מזבח שנפל בהן מום -- אין פודין אותן לכתחילה, אלא בשווייהם; ואם עבר וחיללן על פחות משווייהן, אפילו הקדש שווה מאה דינר שחיללו על שווה פרוטה -- הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו.
ט) כיצד, הייתה לו בהמת קודשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שווה עשרה, ובהמת חולין ששווה חמישה, ואמר הרי זו מחוללת על זו -- הרי זו נפדית, ויצאת לחולין; אבל צריך להשלים החמישה. וכן אם הייתה הבהמה הראשונה קודשי בדק הבית -- הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד, ותיכנס השנייה תחתיה דין תורה; אבל מדברי סופרים צריך חקירת דמים אם הייתה זו שחילל עליה שווה, או ישלים דמיה.
י) שמו אותה שלושה, ואמרו שזו בדמיה -- אפילו באו אחר כן מאה ואמרו של קודש הייתה יפה, אינו חוזר: הואיל וחקירת הדמים מדבריהם, לא החמירו בה. אבל אם שמו אותה שניים, ובאו שלושה ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא -- חוזר.
יא) אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים, כמו שביארנו; ואם פדה, יד ההקדש על העליונה. כיצד, פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש -- הקדשו פדוי, ויד ההקדש על העליונה: אם הייתה השנייה יפה מן הראשונה ביותר, לוקחין אותה הגזברין ושותקין; ואם אינה יפה, משלים את הדמים, כמו שביארנו, ומוסיף חומש.
יב) אבל אם אמר טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש -- אפילו הייתה של הקדש שווה חמשה ושלו עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שני סלעים ומחצה: שהרי בדמים קצובים פדה. ושנייה אינה טעונה חומש, כמו שביארנו.
יג) [יב] הפודה מיד ההקדש, משך במנה, ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתיים -- נותן מאתיים, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (?), בנתינת הכסף הוא שלו. משכו במאתיים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה -- נותן מאתיים: לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים.
יד) [יג] פדה במאתיים, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -- כבר קנה בנתינת הכסף ומושך את שלו, וזכה הקדש במאתיים. פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתיים -- מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן: ואין אומרין כאן לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש -- שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, כמו שיתבאר במקומו; ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע.
טו) [יד] המקדיש כל נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה, או שטרי בעלי חובות -- אין האישה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו: שההקדש מפקיע השיעבוד שקדם. אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין -- יש לבעל חוב ולאישה לגבות מן הפודה, שהרי שיעבודה עומד על קרקע זו. [טו] הא למה זה דומה, לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עימך, ומכר לשני -- שהיא טורפת מן השני.
טז) וכיצד פודין קרקע זה האיש, משביעין את האישה או בעלי חובות תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים; ואחר כך מכריזין עליה שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו, על מנת ליתן לאישה כתובתה ולבעל חוב את חובו.
יז) ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון -- חוזר הפודה ומגבה לאישה כתובתה או לבעל חוב את חובו, אפילו היה החוב מאה והשדה שווה תשעים: על מנת כך פודה אותה, הרוצה לפדותה.
יח) אבל אם היה החוב שניים בדמי השדה, כגון שהייתה שווה מאה ויש עליו חוב וכתובת אישה מאתיים -- אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם: שאם התנו ליתן, אינה נפדית כלל.
יט) [יז] המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מן ההקדש -- אינה גובה עד שידירנה הנאה, שמא קנוניה עשו על ההקדש; ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי, ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו. [יח] וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עליי, או כלי זה של פלוני הוא -- שמא יעשו קנוניה על ההקדש; ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, כמו שביארנו.
כ) [יט] במה דברים אמורים, בבריא; אבל חולה שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי -- נאמן: שאין אדם עושה עורמה על ההקדש בשעת מיתתו, וחוטא לאחרים -- שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה; ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים: הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו, אין שומעין לו; אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות: אם נתקיים שטרו -- נשבע וגובה מן הפודה, לא מן ההקדש.
כא) [כ] מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן -- אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה.