הלכות מעשרות פרק יב
א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ונכנסה שבת או יום טוב, שאינו יכול לעשר -- הרי זה שואלו; ואם אמר לו, מעושרין הן -- אוכל על פיו בשבת; וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן, מעושרין הן -- אוכל על פיו באותה שבת: ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין -- מפני שאימת שבת על עמי הארץ, ואינו עובר בה עבירה.
ב) אף על פי שהוא אוכל על פיו בשבת -- הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת, עד שיעשר דמאי על הכול, על שאכל בשבת, ועל הנשאר: שלא הקלו והאמינוהו, אלא לצורך אותה שבת.
ג) הייתה שבת, ויום טוב סמוך לה, ושאלו באחד מהן -- אוכל אף בשני: מפני שלא נראה לעשר בינתיים. וכן בשני ימים טובים של גלייות.
ד) [ג] הנשבע על חברו שיאכל אצלו בשבת, והוא אינו מאמינו על המעשרות -- שואלו ואוכל על פיו, בשבת הראשונה בלבד; אבל בשבת שנייה, אף על פי שנדר ממנו הניה אם לא יאכל אצלו, לא יאכל, עד שיעשר מעשר דמאי.
ה) [ד] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי, וראינוה, שחזרה ונפלה בפנינו, בין למקום אחר בין למקומה, ואמר חזרתי והפרשתי אותה -- נאמן אפילו בחול, ואוכל על פיו: כשם שאימת שבת על עמי הארץ -- כך אימת דימוע עליהן, ואינן חשודין להאכיל את המדומע.
ו) [ה] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש מעשר ראשון מפירות אלו, ואמר שהפריש מהן מעשר שני -- נאמן; הפריש בפנינו מעשר שני, ואמר שהפריש הראשון -- אינו נאמן: שהשני שלו הוא, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון; והנאמן על הראשון, נאמן על השני.
ז) לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו, ואמר אלו מעשר ראשון -- נאמן, ואין מפרישין מהן תרומה גדולה ומעשרות; ואם אמר אלו מעשר שני -- אינו נאמן, והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר. וייראה לי, שהוא פודה את כולן.
ח) [ו] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו -- אינו נאמן. ואם אמר לו, קח לי מאיש פלוני -- הרי זה נאמן לומר, ממנו לקחתי: שהרי מתיירא, שמא ישאלנו. הלך ליקח לו מאותו פלוני, ואמר לא מצאתיו, ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן -- אינו נאמן.
ט) [ז] הנכנס לעיר, ואינו מכיר אדם שם, ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר, ואמר לו אחד, אני -- אינו נאמן. אמר לו, איש פלוני -- הרי זה נאמן; והולך ולוקח מאותו פלוני, אף על פי שאינו מכירו, ואוכל על פיו. הלך ליקח ממנו, ושאל לו מי כאן מוכר ישן, אמר לו זה ששלחך אצלי -- אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
י) [ח] במה דברים אמורים, בזמן שאינו מכיר אדם שם. אבל אם מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה; ואם שהה שם שלושים יום -- אף על פי שאינו מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה. [ט] ולא התירו דברים אלו, אלא בתרומות ומעשרות; אבל לעניין פירות שביעית, או לעניין טהרות -- לא ייקח אלא מן המומחה.
יא) [י] החמרין שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן פירות אלו אינן מתוקנין, אבל פירות חברי זה מתוקנין ומעושרין הן -- אינו נאמן: שמא קנוניה הן עושין זה עם זה, ויהיה השכר ביניהן.
יב) [יא] המוכר פירות בסוריה -- ואמר משל ארץ ישראל הן, חייב הלוקח לעשר; מעושרין הן, נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן, נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריה, והיה רוב ממכרו משדהו -- חייב הלוקח ממנו לעשר: שחזקתו שהביא משדהו.
יג) [יב] עניים שאמרו, פירות אלו של לקט שכחה ופיאה הן -- הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות, שהלקט והשכחה והפיאה מצויין: והוא שיהיה קרוב מן הגורן, כדי שייצא ויבוא בו ביום. ואם אמרו, של מעשר עני הן -- הרי אלו נאמנין, כל השנה שלו כולה.
יד) ואינן נאמנין, אלא על דבר שדרך בני אדם ליתן אותו. [יג] כיצד, חיטים אלו לקט שכחה ופיאה הם, נאמנין. קמח זה מחיטים של לקט שכחה ופיאה הוא, אינן נאמנין; ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר משל מתנות עניים היא, אלא מתעשרות דמאי.
טו) [יד] נאמנין על השעורה של אורז; ואין נאמנין עליו, בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול; ואין נאמנין על הגריסין, בין חיין בין מבושלין. נאמנין על השמן לומר, של מעשר עני הוא; ואין נאמנין לומר, של זיתי ניקוף הוא.
טז) נאמנין על הירק, חי; ואין נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה דבר מועט: שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדירתו לעני; ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי, יכול לומר אני בישלתיהו ממתנותיי.
יז) [טו] וכן בן לוי שאמר, פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו הן -- הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר, כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה; אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.
יח) [טז] אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ, שאינו לא חשוד ולא נאמן. אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין -- אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר, אפילו קרבי דגים: מפני שנותנין בהן שמן. ואין אסור אלא כל שלפניו; אבל אוצרו מותר ליקח ממנו, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו -- שמא ייוודע הדבר, ויפסיד הכול. וכן החשוד על מעשר שני למוכרו לשם חולין, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר. וכל זה קנס מדבריהם.
יט) [יז] חשוד שהעיד על של אחרים, נאמן -- חזקה אין אדם חוטא ולא לו; ואין צריך לומר, עם הארץ. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי -- אפילו בשלו, נאמן. אמר אלו פירות מתוקנין -- בשל אחרים, נאמן: והוא שלא ייראה כעושה קנוניה, כמו שביארנו.
כ) [יח] המוכר פירות לחברו, ואחר שיצאו מתחת ידו, אמר ללוקח, פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך -- שורת הדין שאינו נאמן, אפילו היה המוכר חבר. והזריז, מחמיר על עצמו; ואם האמינו, הרי זה משובח -- אפילו היה המוכר עם הארץ.