הלכות מעשה הקרבנות פרק ד
א) כל הקרבנות, אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר "ביום צוותו את בני ישראל, להקריב" (ויקרא ז,לח), ביום מקריבין ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים, ואין זורקין דמם אלא ביום השחיטה, שנאמר "ביום הקריבו את זבחו" (ויקרא ז,טז), ביום הזביחה תהיה ההקרבה; וכיון ששקעה החמה, נפסל הדם.
ב) כל שקרבו מתיריו ביום, מעלין אותו על המזבח כל הלילה. כיצד, זבחים שזרק דמם ביום -- מקטירין אימוריהם כל לילה, עד שיעלה עמוד השחר; וכן אברי העולות -- מקטירין אותן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכדי להרחיק מן הפשיעה, אמרו חכמים, שאין מקטירין האימורין ואברי העולה, אלא עד חצות הלילה.
ג) אף על פי שמותר להקטיר אימורין ואברים בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכול ביום -- חביבה מצוה בשעתה: שהרי הקטר אימורין ואברים -- אף על פי שכשרים בלילה -- דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.
ד) כל דבר שאינו קרב אלא ביום, כגון הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות הנשרפות -- מותר להקריבן עם מבוא השמש; והן מתאכלין והולכין כל הלילה, כאברי עולה.
ה) הנסכים הבאים עם הזבח, אין קרבין אלא ביום, שנאמר "ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט,לט), מקיש נסכים לשלמים -- מה שלמים ביום, אף נסכים ביום; אבל הנסכים הבאים בפני עצמן -- מתקדשין בלילה, וקרבין בלילה. לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן, מקדישן ומקריבן בלילה; ועלות השחר פוסלת בהן, כאברי העולות.
ו) כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה, ולהגשה, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין; וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואברים. זה הכלל, דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. ואף על פי כן, זריזין מקדימין למצוות.
ז) כל הזבחים -- אין שוחטין אותן לכתחילה, אלא בסכין מכלי שרת; ואם שחט בדבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה -- כשרין. [ח] וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה, לא נתקדש הדם; וצריך להתכוון לקבל כל הדם.
ח) כיצד הוא עושה -- אוחז הסימנין בידו, ומוציא הסימנין והורידין לתוך המזרק; ושוחט שניים או רוב שניים, כדי שיתקבל הדם כולו בכלי. ומגביה הסכין למעלה, כדי שלא יירד הדם מעליה, אלא מן הצוואר; ודם שבסכין, מקנחו בשפת המזרק.
ט) אוויר הכלי, הרי הוא ככלי. היה מקבל הדם, ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאוויר המזרק, ואחר כך הגיע הדם לאוויר המזרק הנפחת -- לא נתקדש הדם: שהאוויר שאין סופו לנוח, אינו כמונח.
י) כל הזבחים, צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו -- בשעת זביחה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח: שנאמר "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז,טו) -- שתהיה זביחה עם שאר העבודות הארבע, לשם שלמיו; וכן שאר הקרבנות. ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם, ולא חשב כלל בעולה ובשלמים -- הרי הן כשרים.
יא) וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה, לשם שישה דברים -- לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לה' ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא; ואם שחט סתם -- כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו.