הלכות טומאת מת פרק י
א) איזה הוא בית הפרס, זה המקום שנחרש בו קבר, שהרי נידקדקו עצמות המת בתוך העפר, ונתפרסו בכל השדה; וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר: אפילו חרש על גבי הארון, ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות -- הואיל וחרש קבר, הרי זה עושה בית הפרס.
ב) עד כמה הוא נעשה בית הפרס, מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר. [ב] כל המרובע שהוא בית ארבעת סאין -- הרי הוא בית הפרס, ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו. ואינו מטמא באוהל; וכן המאהיל על בית הפרס הזה, טהור.
ג) התחיל לחרוש את הקבר, והיה חורש והולך, וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרשה, או שהטיח בסלע, או בגדר -- עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד; והשאר טהור, שהרי לא הגיע אליו במשך החרישה.
ד) חרש כמו חמישים אמה או יתר, וחזר וחרש עד שהשלים המאה -- הכול בית הפרס; היה חורש והולך חוץ למאה אמה -- ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.
ה) [ד] חזקת העצמות המכוסות -- שהן של אדם, עד שייוודע שהן של בהמה; וחזקת העצמות המגולות -- שהן של בהמה, עד שייוודע שהן של אדם.
ו) היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גב קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה קבר -- הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי; וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס: שכל אלו, דבר שאינו מצוי הוא; ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי.
ז) [ה] החורש את הקבר בשדה שאינה שלו -- אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: אפילו שותף, או אריס, או אפיטרופוס -- אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחת -- שלו, עושה בית הפרס; ושל חברו, אינו עושה בית הפרס. [ו] גוי שחרש קבר בשדהו -- אינו עושה בית הפרס, שאין בית הפרס לגויים.
ח) [ז] שדה בית פרס למעלה, ושדה טהורה למטה, ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה -- אפילו הייתה אדומה והלבינה, או לבנה והאדימה -- טהורה: שאין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.
ט) [ח] בית הפרס הזה, מותר לנטוע בו כל נטע, לפי שהשורשין יורדין למטה משלושה, ולמטה משלושה בבית הפרס טהור -- שהרי הקבר נפרס, על פני השדה. אבל אין זורעין בתוכה, אלא זרע הנקצר. ואם זרע, ועקר -- צובר את גורנו בתוכו, וכובר את התבואה בשתי כברות, והקטנייות בשלוש כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה; ושורף את הקש ואת העצה שם -- גזירה, שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהניה, מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.
י) [ט] שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ארבעת כורין, ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו טהורה מקפת אותה מארבע רוחותיה -- הרי היא בחזקתה.
יא) [י] מצא שדה המצויינת, ואין ידוע מה טיבה -- אם יש בה אילן, בידוע שנחרש קבר בתוכה; אין בה אילן, בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו: והוא, שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכמים -- שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו, ואסור לנטוע באחרת.
יב) [יא] המהלך בבית הפרס, על אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה, והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכוחן יפה -- הרי זה טהור.
יג) אבל אם הילך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך -- אף על פי שנשתמר ולא נידנד, הרי זה טמא כמי שהילך על העפר עצמו; וכן אם הילך על גבי אדם שכוחו רע, עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכוחה רע, עד שתטיל גללים בשעת רכיבה -- הרי זה טמא, וכאילו הילך ברגליו.
יד) [יב] המטהר בית הפרס, צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים. וכיצד מטהרין אותו, כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל פני כל השדה, ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם; ויטהר. וכן אם נתן על גביו שלושה טפחים עפר ממקום אחר, או שנטל מעל כל פניו שלושה טפחים -- הרי זה טהור; נטל מחצייו אחד שלושה טפחים, ונתן על חצייו האחר שלושה טפחים -- הרי זה טהור.
טו) נטל מעל פניו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה עפר ממקום אחר -- לא עשה כלום; וכן אם עיזקו, ובדק בשעת עיזוק מלמעלה -- לא עשה כלום. רצפו באבנים שאינן מתנדנדין מהילוך אדם, הרי זה טהור.