רמב״ם פרק אחד ליום - א׳ שבט ה׳תשפ״ה
הל׳ מטמאי משכב ומושב פרק יג

רמב״ם פרק אחד ליום

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יג

א) כוהן שטיהר כליו לגת זו, והניחן לגת הבאה -- הרי אלו בחזקתן: שאין עמי הארץ נוגעין בכליו של כוהן זה, שהן בתוך גיתו -- מפני שהוא אוכל טהרות. אבל של ישראל -- הרי אלו טמאות, עד שיאמר בליבי היה לשמור עם הארץ שייכנס לגת שלא ייגע בכלים.

ב) הרוצה לעשות יינו בטהרה באומנין עמי הארץ, הרי זה מטביל את הבוצרין; וכן אם היה עושה שמן, מטביל את הבדדין: וצריך לעמוד על האומנים, עד שיטבלו בפניו -- שהרי אינם יודעים הלכות טבילה וחציצה.

ג) יצאו חוץ לפתח בית הבד, ונפנו אחורי הגדר, וחזרו -- הרי אלו בטהרתן: עד כמה ירחיקו והם טהורין, עד כדי שלא ייסתרו מעיניו; אבל אם נסתרו מעיניו -- חזרו לטומאתן, עד שיטבלו פעם שנייה, ויעריבו שמשן. [ג] הבדדין והבוצרים שנמצאת טומאה לפניהם, נאמנין לומר לא נגענו; וכן בתינוקות שביניהן.

ד) המטהר את הבדדין, והכניסן לבית הבד ונעל עליהם -- אם היו שם כלים שנטמאו במדרס -- הרי בית הבד כולו טמא, שמא נגעו באותן הכלים. ואפילו ראה אותן מקודם נזהרין מאותם הכלים, מפני טומאתם -- הרי בית הבד טמא, שמא הסיטו אותן והן מדמין שאין המסיט טמא: שאין עמי הארץ בקיאין בטומאת היסט.

ה) היו חמריו ופועליו טוענין טהרות, ועוברין לפניו -- אף על פי שהפליגו יותר ממיל, הרי אלו טהורות: מפני שהם בחזקת שהוא שומרן, והן מפחדין ליגע; ואומרים עכשיו יבוא, שהרי הוא אחרינו. אבל אם אמר להם, צאו ואני אבוא אחריכם -- כיון שנתכסו מעיניו, הרי הן טמאות.

ו) חבר שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ומהלך, ואמר בליבי היה לשמור את החלוק, והייתי נזהר בו, והסחתי דעתי מן הטלית -- הרי החלוק בטהרתו; והטלית טמאה, שמא נגע בה עם הארץ.

ז) היה סל על כתפו, ומגרפה בתוך הסל, ואמר בליבי היה לשמור את הסל ולשמור את המגרפה מדבר המטמאה, אבל לא מדבר הפוסלה -- הסל טהור, והמגרפה טמאה; וכל תרומה שבסל פסולה, מפני המגרפה שפוסלת האוכלין שבסל.

ח) היה משתמש מן החבית בטהרה בחזקת שהיא חולין, ואחר כך נמצאת תרומה -- אף על פי שהיא טהורה, הרי היא אסורה באכילה: שמא נגע בה טבול יום, שהוא פוסל בתרומה וטהור בחולין כמו שיתבאר; ואינו דומה משמר תרומה, למשמר חולין. ואם אמר בליבי היה לשומרו אפילו מדבר הפוסלה, הרי זו מותרת באכילה.

ט) נתחלפו לו כלים של שבת בשל חול, ולבשם -- נטמאו: שאינו משמר כלים של חול, ככלים של שבת. מעשה בשתי נשים חברות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ; ובא מעשה לפני חכמים, וטימאו הכלים.

י) אפילו נפלה מעפרתו ממנו, ואמר לחבר תנה לי, ונתנה לו -- נטמאת: גזירה שמא ייתננה לו עם הארץ; או שלא יהיה החבר משמרה -- שאין אדם משמר כלים שאינן שלו ככליו, אלא אם כן הודיע שסמך עליו.

יא) [ז] חבר שמת, והניח טהרות -- הרי אלו טהורות. הניח כלים -- הרי הם טמאים: שאני אומר שמא נטמאו והזה עליהן בשלישי, ועדיין לא הזה עליהן בשביעי; או שמא הזה עליהן בשביעי, ועדיין לא הטביל; או שמא עדיין לא הזה עליהן כל עיקר.

יב) [ח] מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק -- הרי זה נאמן, והרי הן טמאות; ואם הכחישו ואמר, לא נטמאו -- הרי הן בחזקתן, עד שיעידו שניים.

יג) היה עושה עימו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו, טהרות שעשיתי עימך נטמאו, וזבחים שעשיתי עימך נתפגלו -- הרי זה נאמן; אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום, ואחר כך פגע בו פעם שנייה ואמר לו -- אינו נאמן, אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וטהרותיו בחזקת טהרה.

x
בא חמישי (עם פרש״י) -- שמות: י״ב, כ״א - כ״חחומש:
כ, א׳ - ט׳תהילים:
הנה החכמה... ומובןתניא:
הל׳ נחלות פרק ג-הרמב״ם ג״פ:
הל׳ מטמאי משכב ומושב פרק יגרמב״ם פ״א:
מ״ע רמחספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת רייזל בת ר׳ ישעיהו ע״ה צירקינד