הלכות עירובין פרק ו
א) מי שיצא מן המדינה בערב שבת, והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום, וקבע שביתתו שם -- אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות; וזה הוא הנקרא עירובי תחומין.
ב) ויש לו להלך ממקום עירובו למחר, אלפיים אמה לכל רוח. לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפיים אמה כנגד המדינה, אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מידתו; ואם הייתה המדינה מובלעת בתוך מידתו, תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, וישלים מידתו חוצה לה.
ג) כיצד, הרי שהניח את עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפיים אמה למזרח; ומהלך ממקום עירובו אלפיים אמה למערב -- אלף שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה: ואינו מהלך במדינה, אלא עד סוף האלף. היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מידתו כלתה חוץ למדינה -- תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות שישה ותשעים אמה תשלום האלפיים.
ד) לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפיים מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה; ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפיים אמה, ומעירובו אלפיים, ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב, אפילו אמה אחת.
ה) המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו הייתה מדינה גדולה כנינווה, ואפילו עיר חרבה, או מערה הראויה לדיורין -- מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. [ה] המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום; ואין מודדין לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כבני המדינה כולן -- שיש להן אלפיים אמה לכל רוח, חוץ למדינה. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהן, הרי זה כנותנו בתוך העיר. נתן עירובו חוץ לתחום, אינו עירוב.
ו) אין מערבין עירובי תחומין, אלא לדבר מצוה -- כגון שהיה רוצה לילך לבית האביל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו, או חברו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו; או מפני היראה -- כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים, או מן הליסטים, וכיוצא בזה. ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות -- הרי זה עירוב.
ז) כל שמשתתפין בו, מערבין בו עירובי תחומין; וכל שאין משתתפין בו, אין מערבין בו עירובי תחומין. וכמה שיעור עירובי תחומין, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד; ואם היה לפתן, כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף.
ח) וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאוכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוון לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד, והניח עירובו ברשות הרבים -- אינו עירוב: שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות, אלא בעבירה.
ט) אבל אם נתכוון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוון לשבות בכרמלית, והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים -- הרי זה עירוב: שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשייות לכרמלית לדבר מצוה -- שכל דבר שהוא מדברי סופרים, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה, או בשעת הדוחק.
י) נתנו במגדל, ונעל ואבד המפתח -- אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה עירוב: שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה, אלא מלאכה. נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ, אינו עירוב -- גזירה, שמא יתלוש; ואם היו תלושין ונעוצין, הרי זה עירוב.
יא) כל המניח עירובו, יש לו במקום עירובו ארבע אמות. לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום, בתוך שתי אמות -- הרי זה עירוב, וכאילו לא יצא ממקומו. ואם יצא חוץ לשתי אמות -- אינו עירוב, שהרי נעשה חוץ לתחום: והמניח עירובו חוץ לתחום, אינו עירוב -- מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.
יב) נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמא -- מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב: שקניית העירוב, בין השמשות. ואם ספק, הרי זה עירוב -- שספק העירוב, כשר; לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות, הרי זה עירוב.
יג) אמרו לו שניים, צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום, ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות, נאכל עירובו משחשיכה -- שניהם קנו עירוב: שבין השמשות ספק הוא, וספק העירוב כשר. ואף על פי כן, ספק חשיכה ספק לא חשיכה -- אין מערבין עירובי תחומין, לכתחילה; ואם עירב, הרי זה עירוב.
יד) נפל על העירוב גל מבעוד יום -- אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה כשר, שמותר להוציאו בין השמשות, שהיא שעת קניית העירוב; ואם נפל עליו גל משחשיכה -- הרי זה עירוב, ואף על פי שאי אפשר להוציאו, אלא בעשיית מלאכה. ספק מבעוד יום נפל, או משחשיכה -- הרי זה כשר, שספק העירוב כשר.
טו) אבל אם עירב בתרומה, שהיא ספק טמאה -- אינו עירוב, שאינה סעודה הראויה; וכן אם היו לפניו שתי כיכרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע אי זו היא משתיהן, ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהוא -- אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה.
טז) אמר כיכר זו היום חול ולמחר קודש, ועירב בה -- עירובו עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי, וראויה הייתה מבעוד יום; אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול -- אין מערבין בה, שאינה ראויה עד שתחשך. וכן אם הפריש תרומה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך -- אין מערבין בה, שהרי היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה הסעודה ראויה, מבעוד יום.
יז) הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב -- לפי שבית הקברות, אסור בהניה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה, הרי נהנה בו; נתנו בבית הפרס -- הרי זה עירוב, ואפילו היה כוהן, מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח, או שינפח והולך.
יח) רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין -- מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן -- צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם: שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה. ואם הודיעו מבעוד יום -- אף על פי שלא רצה אלא משתחשך, הרי זה עירוב; ואם לא הודיעו עד שחשיכה, אינו יוצא בו -- שאין מערבין משתחשך.
יט) כל הזוכה בעירובי חצרות, מזכין על ידו בעירובי תחומין; וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצרות, אין מזכין על ידו עירובי תחומין.
כ) נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שייקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין. אבל אם נתן לחנווני, או לנחתום, ואמר לו, זכה לי במעה זו -- אינו עירוב; ואם אמר לו, ערב עליי במעה זו -- הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין, ומערב עליו. ואם נתן לו כלי, ואמר לו, תן לי בזה אוכל, וזכה לי בו -- הרי זה לוקח אוכל, ומערב עליו בו.
כא) מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן; לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן, יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו -- אלא מדעתן: ואף על פי שהם אוכלין אצלו, על שולחנו. ואם עירב עליהן, ושמעו ושתקו ולא מיחו -- יוצאין בעירובו; עירב על כל אחד מהן, ועירבו הן לעצמן -- אין לך מחאה גדולה מזו, ויוצאין בעירוב עצמן. קטן בן שש שנים או פחות -- יוצא בעירוב אימו, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.
כב) הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו. וכשהוא משלחו, אינו משלחו ביד חירש שוטה וקטן, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב; ואם שילח, אינו עירוב. ואם שילחו ביד אחד מאלו הפסולים, להוליכו לאדם כשר, כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב -- הרי זה כשר: ואפילו שילחו על הקוף, או על הפיל -- והוא, שיהיה עומד מרחוק, עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר, שאמר לו להוליך את העירוב. וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין, ורצו לשלח עירובן ביד אחר -- הרי אלו משלחין.
כג) אחד או רבים שאמרו לאחד, ערב עלינו, ועירב עליהן באי זה רוח שרצה -- הרי זה עירוב, ויוצאין בו: שהרי לא ייחדו לו רוח. האומר לחברו ערב עלי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות, בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, אמר לו הנח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעלייה, בעלייה והניחו בבית -- אינו עירוב; אבל אם אמר לו ערב עליי סתם, ועירב עליו, בין בתמרים בין בגרוגרות, בין בבית בין בעלייה -- הרי זה עירוב.
כד) כשם שמברכין על עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כך מברך על עירובי תחומין; ואומר, בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה, אלפיים אמה לכל רוח. ואם היה אחד מערב על ידי רבים, אומר, בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני, או לבני מקום פלוני, או לבני עיר זו -- להלך ממקום זה, אלפיים אמה לכל רוח.
הלכות עירובין פרק ז
א) מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה, ועמד במקום בתוך התחום או בסופו, ואמר שביתתי במקום זה, וחזר לעירו ולן שם -- יש לו להלך למחר מאותו מקום, אלפיים אמה לכל רוח. וזה הוא, עיקר עירובי תחומין -- לערב ברגליו; ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום, אף על פי שלא יצא ולא עמד שם, אלא להקל על העשיר, שלא ייצא -- אלא ישלח עירובו ביד אחר, ויניחו לו.
ב) וכן אם נתכוון לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו, ויש בינו ובינו כשחשיכה אלפיים אמה או פחות, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה -- אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם, אלא החזירו חברו ללון אצלו, או שחזר מעצמו ללון, או נתעכב -- יש לו להלך עד מקום שנתכוון לו, ומאותו המקום אלפיים אמה לכל רוח: שכיון שגמר בליבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם, או שהניח עירובו שם.
ג) במה דברים אמורים, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב; או בדחוק, כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך: והוא שיישאר מן היום, כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה, קודם שתחשך, אם רץ בכל כוחו; והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך, אלפיים אמה או פחות. אבל אם לא היה דחוק ולא עני, או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כוחו, או שהיה בין המקום שנתכוון לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשיכה יתר מאלפיים אמה, או שלא כיוון המקום שקנה בו שביתה -- הרי זה לא קנה שביתה בריחוק מקום, ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.
ד) מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד, וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו, וקבע שם שביתתו -- הרי זה מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. ואם הייתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקע -- אם היה בה בית סאתיים או פחות, מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אין לו בה אלא ארבע אמות, וחוצה מהן אלפיים אמה לכל רוח. וכן אם הניח עירובו, במקום שלא הוקף לדירה.
ה) הקונה שביתה בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו -- לא קנה שביתה שם. כיצד, היה בא בדרך ואמר שביתתי בשדה פלונית, או בבקעה פלונית, או בריחוק אלף אמה, או אלפיים ממקומי זה -- הרי זה לא קנה שביתה בריחוק מקום, ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.
ו) אמר שביתתי תחת אילן פלוני, או תחת סלע פלונית -- אם יש תחת אותו אילן או אותה סלע שמונה אמות או יתר, לא קנה שביתה: שהרי לא כיוון מקום שביתתו -- שאם בא לשבות בארבע אמות אלו, שמא בארבע אמות אלו האחרות הוא שקנה שביתה. [ז] לפיכך צריך להתכוון לשבות בעיקרו, או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו. ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות, ונתכוון לשבות תחתיו -- קנה: שהרי אין שם שיעור שני מקומות, והרי מקצת מקומו מסויים.
ז) היו שניים באים בדרך, אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה, והשני אינו מכיר -- זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר מתכוון לשבות הוא וחברו במקום שהוא מכיר.
ח) אנשי העיר ששילחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע, והחזיק בדרך, והחזירו חברו, ולא הוליך עירובן -- הן לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובן, ואין להן להלך ממדינתן, אלא אלפיים אמה לכל רוח. והוא, קנה שם עירוב -- שהרי הוא בא בדרך, ונתכוון לשבות שם, והחזיק בדרך; לפיכך יש לו למחר להלך לאותו מקום, ולהלך ממנו אלפיים אמה לכל רוח.
ט) זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שייצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום, וקודם שייצא מפתח החצר החזירו חברו -- הרי זה החזיק, וקנה שביתה. וכן כל הקונה שביתה בריחוק מקום, אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בליבו והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה; ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה, שאינו צריך לומר כלום -- אלא כיון שגמר בליבו, קנה.
י) התלמידין שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים, אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים, בבית המדרש -- מהלכין אלפיים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה: שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש, לא היו יוצאין לשדה; ואין דעתן סומכת לדירה, אלא על בית מדרשם.
הלכות עירובין פרק ח
א) אין מניחין שני עירובין, אחד במזרח ואחד במערב, כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין, ובשאר היום על העירוב השני -- שאין מערבין שני עירובין, ליום אחד; טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשניים צאו וערבו עליי, אחד עירב עליו לצפון ואחר עירב עליו לדרום -- מהלך כרגלי שניהם.
ב) כיצד מהלך כרגלי שניהן, שאינו יכול להלך אלא במקום שיש לשניהן להלך בו; נתן האחד עירובו בריחוק אלף אמה לרוח מזרח, והניח השני מהן עירובו בריחוק חמש מאות אמה לרוח מערב -- אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה, כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות אמה, כרגלי מי שעירב עליו במערב. לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו, אחד בריחוק אלפיים אמה למזרח, ואחד בריחוק אלפיים אמה למערב -- הרי זה, לא יזוז ממקומו.
ג) מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות, ומתנה ואומר: אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, והעירוב שברוח השנית, אינו כלום; ואם נצרכתי לרוח זו השנית, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, ושברוח הראשונה, אינו כלום; ואם נצרכתי לשתי הרוחות, יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה, ולאיזה שארצה אלך; ואם לא אירע לי דבר, ולא נצרכתי לרוח משתיהן, אין שני העירובין האלו עירוב, ואיני סומך על אחד מהן -- אלא הריני כבני עירי, שיש לי אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לחומה.
ד) כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כך אסור ביום טוב וביום הכיפורים; וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא ביום הכיפורים חייב. אבל ביום טוב, מותר להוציא מרשות לרשות. לפיכך מערבין עירובי חצרות ומשתתפין במבואות ליום הכיפורים, כשבת; ומערבין עירובי תחומין ליום הכיפורים ולימים טובים, כדרך שמערבין לשבת.
ה) יום טוב שחל להיות סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גלייות -- יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות, וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השנייה ליום השני; או מערב עירוב אחד לרוח אחת, וסומך עליו לאחד משני ימים, וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב לשני הימים, אלא לרוח אחת.
ו) וכן מתנה אדם על עירובו, ואומר עירובי לשבת זו, אבל לא לשבת אחרת; לשבת אחרת, אבל לא לשבת זו; לשבתות, לא לימים טובים; לימים טובים, לא לשבתות.
ז) אמר לחמישה, הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי ילך, לא רציתי לא ילך -- אף על פי שרצה משחשיכה, ילך: דבר שהוא מדברי סופרים, יש בו ברירה. וכן המערב לשבתות של כל השנה, ואמר רציתי אלך, לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי -- כל שבת שירצה ילך, אף על פי שרצה משתחשך.
ח) המערב לשני ימים טובים של גלייות, או לשבת ויום טוב -- אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת, לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון, ובליל שני כל בין השמשות. כיצד הוא עושה -- מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת, ומחשיך עליו, ונוטלו בידו ובא לו, אם היה ליל יום טוב; ולמחר מוליכו לאותו מקום, ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם היה ליל יום טוב -- מפני שהן שתי קדושות, ואינם כיום אחד, כדי שנאמר מליל ראשון, קנה העירוב לשני ימים.
ט) נאכל העירוב בראשון -- קנה העירוב לראשון, ואין לו עירוב לשני; עירב ברגליו בראשון, צריך לערב ברגליו בשני, והוא שילך ויעמוד באותו מקום, ויחשוב בליבו שיקנה שם שביתה. עירב בפת בראשון -- אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב; ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.
י) יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת, או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על פי הראייה -- ייראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הן.
יא) זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים, והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון; אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב -- שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה, הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון, הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.
יב) כיצד, הרי שהניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו לרוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני בריחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב, וסמך עליו ליום שני -- אין זה השני עירוב: שהרי ביום הראשון, אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום, לפי שאינו יכול להגיע אליו, שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.
יג) אבל אם הניח עירובו בריחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה, וסמך עליו ליום שני -- הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון.
יד) יום טוב שחל להיות בערב שבת, אינו עושה עירוב ביום טוב, לא עירובי חצרות, ולא עירובי תחומין -- אלא מערב הוא, ביום חמישי שהוא ערב יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של גלייות בחמישי וערב שבת, מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצרות. ואם שכח ולא עירב -- הרי זה מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת, ומתנה; אבל לא עירובי תחומין.
טו) כיצד מתנה, אומר בחמישי -- אם היום יום טוב, אין בדבריי כלום, ואם לאו, הרי זה עירוב; ולמחר חוזר ומערב ואומר -- אם היום יום טוב, כבר עירבתי מאמש ואין בדבריי היום כלום, ואם אמש היה יום טוב, הרי זה עירוב. במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב להן, אלא מערב יום טוב.