הלכות טומאת מת פרק כד
א) בית שחלקו בקנקנים טהורות מן הארץ ועד הקורות, וטומאה בחצייו האחד -- אם היה פי הקנקנים כלפי הטהרה, הרי אלו מצילות; ואם היו כלפי הטומאה, אינן מצילות. טחן בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ -- רואין: אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, מציל; ואם לאו -- אינו מציל, והרי הכול אוהל אחד.
ב) בית שחלקו בנסרים או ביריעות -- אם חלקו מן הצדדין, או מכלפי הקורות, והייתה הטומאה בבית -- כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות, טהורין.
ג) הייתה הטומאה בין מחיצה לכותל, או בין מחיצה לקורות -- כלים שבבית טמאין: שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא, כעניין שביארנו באוהל שבתוך הבית.
ד) היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה, בין שהייתה הטומאה לפנים מן המחיצה, או שהייתה בתוך הבית -- אם היה מקום הכלים טפח על טפח, טמאים; ואם לאו, טהורין. וכבר ביארנו כיצד דין הבית, אם חלקו מכלפי ארצו.
ה) [ג] בית שהוא מלא תבן, ואין בינו לבין הקורות פותח טפח, טומאה בפנים, בין בתוך התבן בין שהייתה בין תבן לקורות -- כל הכלים שכנגד יציאת הטומאה במלואו של פתח, טמאים. הייתה טומאה חוץ לתבן במלואו של פתח -- כלים שבפנים -- אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח, טהורין; ואם לאו, טמאין. ואם יש בין תבן לקורות פותח טפח -- בין כך ובין כך, טמאין: שאין התבן חוצץ, מפני שסתם תבן דעתו לפנותו.
ו) [ד] כותל שבין שני בתים, וטומאה בתוך הכותל -- בית הקרוב לטומאה טמא, והקרוב לטהרה טהור; הייתה מחצה למחצה, שניהם טמאין. הייתה הטומאה באחד משני הבתים, והכלים בתוך הכותל -- מחצייו וכלפי טומאה טמאים, מחצייו וכלפי טהרה טהורין; מחצה למחצה, הרי הם טמאין.
ז) וכן מעזיבה שבין הבית והעלייה, והטומאה בתוך המעזיבה -- מחצייה ולמטה, הבית טמא והעלייה טהורה; מחצייה ולמעלה, העלייה טמאה והבית טהור; מחצה למחצה, שניהם טמאין. הייתה טומאה באחד מהם, וכלים בתוך המעזיבה -- מחצייה וכלפי טומאה טמאין, מחצייה וכלפי טהרה טהורין; מחצה למחצה, שניהם טמאין.
ח) הייתה המעזיבה לאוויר, וטומאה בתוכה -- מחצייה ולמטה -- הבית טמא; והעומד מלמעלה, אפילו כנגד הטומאה, טהור, שהרי פשטה הטומאה בכל הבית. הייתה הטומאה מחצייה ולמעלה -- הבית טהור, והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. מחצה למחצה -- הבית טמא, והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא: שהרי אי אפשר לצמצם.
ט) [ה] וכן כותל המשמש את הבית, יידון מחצה למחצה. כיצד, כותל שהוא לאוויר, וגג הבית סמוך לכותל, ואינו מורכב על הכותל, וטומאה רצוצה בתוך הכותל -- הייתה מחצייו ולפנים -- הבית טמא; והעומד מלמעלה על ראש הכותל טהור, כעומד על גג הבית.
י) הייתה מחצייו ולחוץ -- הבית טהור; והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, שהרי לא פשטה הטומאה בתוך הבית. הייתה הטומאה מחצה למחצה -- הבית טמא; והעומד מלמעלה טהור, שהרי פשטה הטומאה בבית.
יא) נטל מהכותל מבפנים, או שהוסיף בכותל מבחוץ, עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולפנים -- הבית טמא; נטל מבחוץ, או שהוסיף בעובי הכותל מבפנים, עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולחוץ -- הבית טהור. הייתה הטומאה נתונה על גבי הכותל, אפילו מחצייו ולפנים -- הבית טהור.
יב) [ו] בית המשמש את הכותל, יידון כקליפת השום. כיצד, החופר שני כוכים או שתי מערות זו בצד זו, עד שנמצאו שני בתים חפורים בקרקע, ונעשה ביניהם כותל המבדיל בין שניהם, והייתה טומאה בבתים, וכלים בכותל -- אם יש עליהם כקליפת השום, טהורין. הייתה טומאה בכותל זה, וכלים בבתים -- אם יש עליהם כקליפת השום, טהורים.
יג) הנה למדת שכותל בניין, נידון מחצה למחצה; וכותל הסלע או שנעשה מגוש הארץ כשחופר מכאן ומכאן, נידון כקליפת השום. [ז] כותל שחצי עובייו בניין וחצייו סלע, נידון מחצה למחצה.
יד) [ח] טומאה שהייתה בין קורות הבית, אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום -- הבית טהור; ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ, ומטמאה כנגדה בלבד. ואם יש במקומה טפח על טפח, הכול טמא; וכן אם הייתה נראית בתוך הבית -- בין כך ובין כך, הבית טמא.
טו) שני פתחים זה על גבי זה, וטומאה בכותל שביניהם -- אם נראית שהיא לתוך אחת מהם, הוא טמא וחברו טהור; ואם לאו, נידונין מחצה למחצה.
הלכות טומאת מת פרק כה
א) עמוד שהוא עומד בתוך הבית, וטומאה רצוצה תחתיו -- טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואינו מיטמא אלא כנגד הטומאה בלבד. ואם היה פרח יוצא מעמוד זה, וכלים תחת הפרח -- הכלים טהורים, שאינו מיטמא אלא כנגד הטומאה. [ב] ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח -- הרי הוא כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו; והבית כולו טמא, שהרי האהיל על הקבר.
ב) [ג] טומאה שהיא בתוך הכותל, ומקומה טפח על טפח על רום טפח -- כל העלייות הבנויות על כותל זה, אפילו עשר -- טמאות: שהרי הכותל כולו קבר סתום עד סופו; והוא כותל העלייות, וכל עלייה מהן מאהלת על הקבר. בנה בית בצד הכותל מכאן, ובית מכאן, ובנה עלייה על גבי שני הבתים, עד שנמצא ראש הכותל הטמא הוא באמצע קרקע העלייה -- הרי העלייה טמאה, שהרי האהילה על הקבר. והעלייה השנייה, הבנויה על גבה -- טהורה: מפני שהן זו על גבי זו, ואין הכותל הטמא כותלה.
ג) [ד] חור גדול שבעובי הכתלים, שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש, והוא הנקרא פרדסק, שהייתה טומאה מונחת בתוכו, ויש עליו דלתות סגורות -- הבית טהור; הייתה הטומאה רצוצה בקרקעו, או בכתליו, או בגגו -- רואין את כל החור כולו כאילו הוא אטום, ורואין מקום הטומאה: אם הוא בחצי עובי הכותל שלפנים, הבית טמא; ואם הייתה טומאה מחצי כותל ולחוץ, הבית טהור; מחצה למחצה, הבית טמא.
ד) [ה] שני פרדסקין זה בצד זה, או זה על גב זה, וטומאה מונחת באחד מהם, ונפתח -- הוא והבית טמא, וחברו טהור; הייתה טומאה רצוצה בתוך הבניין -- רואין את הפרדסקין כאילו הן אטומין, ויידון מחצה למחצה.
ה) [ו] כזית מן המת מודבק באסקופת הבית מבחוץ, הבית טהור; היה רצוץ תחת האסקופה, יידון מחצה למחצה; היה מודבק למשקוף, הבית טמא.
ו) [ז] כלב שאכל בשר המת, ומת בתוך שלושה ימים, והרי הוא מוטל על האסקופה -- רואין חלל הטומאה מגופו: אם הוא מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא; ומכנגד המשקוף ולחוץ, הבית טהור.
ז) [ח] האישה שמת עוברה בתוך מעיה -- אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי -- כיון שנפתח הרחם, עד שנראה הראש, נטמא הבית מפני העובר, אף על פי שעדיין לא יצא.
ח) [ט] האישה שהיא מקשה לילד, ויצאת מבית לבית, והפילה נפל מת בבית השני -- הבית הראשון טמא בספק: שמא כשהייתה בו, יצא ראשו של נפל הזה. במה דברים אמורים, בשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי. אבל אם העגיל ראש הנפל כפיקה, הבית הראשון טהור -- שאילו נפתח רחמה שם, לא הייתה יכולה להלך על רגליה; לפיכך אם הייתה ניטלת באגפיים, והוציאוה מבית לבית -- הבית הראשון טמא בספק, אף על פי שהעגיל ראש הנפל כפיקה של שתי. [י] האישה שהפילה שליה, הבית טמא ודאי: חזקה הוא, שאין שליה בלא ולד.
ט) [יא] מי שילדה שני ילדים, אחד חי ואחד מת -- אם המת יצא ראשון, החי טהור: שהרי לא נגע בו, משיצא לאוויר העולם. ואם החי יצא ראשון, הרי הוא טמא: שהרי אי אפשר שלא ייגע בו המת משיצא לאוויר העולם -- מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן, שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו.
י) [יב] האישה שילדה ולד מת, אפילו נפל קטן כמו שביארנו -- הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה, ופשטה החיה את ידה ונגעה בו -- החיה טמאה שבעה, והאישה טהורה עד שיצא הוולד; וטומאת החיה מדבריהם -- גזירה, שמא תיגע בו משיצא לפרוזדור. אבל מן התורה, אין מגע בית הסתרים מגע: הואיל והוא בתוך המעיים, הנוגע בו טהור.
יא) וכן הבולע טבעת טמאה, וחזר ובלע אחריה טבעת טהורה -- אף על פי שנגעו זו בזו בודאי בתוך מעיו, אינו מגע; והטמאה בטומאתה, וטהורה בטהרתה.
הלכות פרה אדומה
הלכות פרה אדומה. יש בכללן שתי מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) דין פרה אדומה; (ב) דין טומאת מי נידה וטהרתן. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות פרה אדומה פרק א
א) מצות פרה אדומה, שתהיה בת שלוש שנים או בת ארבע; ואם הייתה זקנה, כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותיפסל. ואין לוקחין עגלה, ומגדלין אותה -- שנאמר "ויקחו אליך פרה" (במדבר יט,ב), לא עגלה. מצאו עגלה -- פוסקין עליה דמים, ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותיעשה פרה; ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.
ב) זה שנאמר בתורה "תמימה" (במדבר יט,ב) -- תמימת אדמות, לא תמימת קומה; אלא אם הייתה ננסה, כשרה כשאר הקודשים. היו בה שתי שערות לבנות או שחורות, בתוך גומה אחת, או בתוך שתי כוסות והן מוכיחות זו על זו -- פסולה. [ג] היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים -- הכול הולך אחר העיקר; וגוזז במספריים את ראשן המשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקודשים -- שאין כוונתו לגוז.
ג) [ד] וצריך שיישאר מן המאדים, כדי שיינלט בזוג -- שכל שערה שאינה ניטלת בזוג, הרי היא כאילו אינה; לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות, שאינן נלקטין בזוג -- הרי זו כשרה.
ד) [ה] היו קרניה או טלפיה שחורים, יגוד; גלגל העין והשיניים והלשון, אין מראיהן פוסלין בפרה. [ו] הייתה בה יבולת, וחתכה -- אף על פי שצמח במקומה שיער אדום, פסולה.
ה) [ז] כל המומין הפוסלין הקודשים -- פוסלין בפרה, שנאמר "אשר אין בה מום" (במדבר יט,ב); הייתה יוצא דופן, או מחיר, או אתנן, או טריפה, או שנרבעה -- פסולה: שכל הפוסל את הקודשים למזבח, פוסל את הפרה, ואף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב "חטאת" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יז). ומותר ליקח אותה מן הגוי; ואין חוששין שמא רבעה הגוי, שאינו מפסיד בהמתו.
ו) יתרה פרה על הקודשים, שהעבודה פוסלת בה -- שנאמר "אשר לא עלה עליה, עול" (במדבר יט,ב), ובעגלה ערופה הוא אומר "אשר לא עובד בה -- אשר לא משכה, בעול" (דברים כא,ג): מה עול האמור בעגלה, עשה שאר עבודות כעול -- אף עול האמור בפרה, יפסול בה שאר עבודות כעול. אלא שהעול פוסל, בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה; ושאר עבודות, אין פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד, קשר עליה העול -- אף על פי שלא חרשה בו, פסולה; הכניסה לדוש, אינה נפסלת עד שידוש בה. וכן כל כיוצא בזה.
ז) רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר, קפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקין -- פסלה. קשרה במוסרה -- אם הייתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה; ואם לאו, פסולה -- שכל שמירה שאינה צריכה, משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק, פירש טליתו עליה מפני הזבובין -- כשרה. זה הכלל -- כל שהוא לצורכה, כשרה; לצורך אחר, פסולה.
ח) נעשית בה מלאכה מאליה, או שעלה עליה דבר מאליו -- אם לרצונו, פסולה: שנאמר "אשר לא עובד בה" (דברים כא,ג) -- שאם עבד בה לרצונו, הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה העוף, כשרה. עלה עליה זכר, פסולה; ואין צריך לומר שהמעוברת, פסולה.
ט) הכניסה לרבקה, ודשה מאליה -- כשרה; הכניסה כדי שתינק, ותדוש -- פסולה, שהרי עשת לרצונו. וכן כל כיוצא בזה.
י) [ח] פרה שנולד בה פסול, תיפדה. וכן אם מתה, תיפדה מפני עורה; אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. [ט] נשחטה לשם חולין -- תיפדה, ואינה מכפרת; נשחטה על גב מערכתה, אין לה פדיון עולמית. [י] לקחו פרה, ומצאו אחרת נאה ממנה -- הרי זו תיפדה שלא במום.
יא) אף כוהן הדיוט, כשר לשריפת הפרה -- שנאמר "ונתתם אותה, אל אלעזר הכוהן" (במדבר יט,ג), ועדיין אהרון היה קיים; ומפי השמועה למדו זו נעשת באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכוהן גדול בין בכוהן הדיוט. [יב] והעושה אותה, לובש ארבעה כלים של כוהן הדיוט, בין שעשה אותה כוהן הדיוט, בין שעשה אותה כוהן גדול.
יב) [יג] כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, שהיו טבולי יום -- כשרים למעשה הפרה לקדש ולהזות מאפרה, ואף על פי שעדיין לא העריבו שמשן: שזה שנאמר בכל הפרשה "איש טהור" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יח), הוא הטהור למעשר שני; אף על פי שאינו טהור לתרומה, עד שיעריב שמשו -- הרי זה טהור לפרה.
יג) [יד] הצדוקיין היו אומרין שאין מעשה הפרה כשר, אלא במעריבי שמש; לפיכך היו בית דין בבית שני מטמאין את הכוהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו, וטובל, ואחר כך עוסק בה -- כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורין מהעולה על רוחם, לא מן הקבלה. וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה, כולן טבולי יום.
יד) [טו] החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת -- יטמא אותה, ויטבילנה; ואחר כך יניח בה. והחותך את השפופרת והמטבילה -- טעון טבילה, מפני שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו; ולפיכך אינה צריכה הזיה שלישי ושביעי, אלא מטמאה -- כדי להראות לצדוקיין, ומטבילה ונותן בה.