הלכות שאר אבות הטומאות פרק ט
א) הבא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלושה לוגין מים שאובין -- נטמא, והרי הוא כשני לטומאה עד שיטבול. ואם נגע באוכלין, עשה אותן שלישי. ואם נגע במשקין -- טימאן ועשה אותן תחילה לטמא אוכלים ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים.
ב) ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה, מפני שהיו טבולי יום טובלין במערות שמימיהן רעים, והיו רוחצין אחר כך במים שאובים יפים דרך נקייות; ופשט המנהג כך, עד שהיו רוב העם מדמים שמים שאובים שרוחצים באחרונה -- הם שמטהרים, לא הטבילה שבמי מקוה, והיו טובלין בזלזול, בלא כוונה. ולפיכך גזרו שכל בא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו על ראשו ורובו -- נטמא, ונעשה כשני לטומאה.
ג) אפילו טהור שאינו טבול יום -- אם נפלו על ראשו ורובו שלושת לוגין מים שאובין, או שבא ראשו ורובו במים שאובין -- הרי זה כשני לטומאה עד שיטבול; טבל -- אינו צריך הערב שמש, מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם.
ד) וכן האוכל אוכלין טמאים והשותה משקין טמאין, וטבל -- אינו צריך הערב שמש; וכן כלים שנטמאו במשקין -- כיון שמטבילן, טהרו ואינן צריכין הערב שמש: מפני שטומאות אלו, עיקרן מדבריהם.
ה) [ב] מי שנפלו עליו שלושה לוגין מים שאובין משני כלים, או משלושה -- אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. נפלו מארבעה כלים, אינן מצטרפין; ואף על פי שהתחיל זה עד שלא פסק זה, הרי זה טהור.
ו) נפלו על ראשו, אבל לא על רובו, או שנפלו על רובו, ולא נפלו על ראשו, או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה, ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה -- הרי זה טהור: עד שייפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו, כדרכן.
ז) וכן אם בא ראשו במים שאובין, ולא בא רובו, או שבא רובו, ולא בא ראשו, או שבא ראשו בלבד, ובא משאר גופו רובו במים שאובין מלמטה או מן הצד -- הרי זה טהור: ער שיבוא ראשו ורובו הסמוך לראשו, כדרכו.
ח) [ג] הבא מראשו ורובו החצי במים שאובין, ונפלו על החצי האחר מים שאובין -- הואיל וחצייו בנפילה וחצייו בביאה, הרי זה טהור.
ט) [ד] היו שלושת הלוגין שנפלו עליו או שבא בהן, מקצתן שאובין ומקצתן אינם שאובין, או שנתערב בהם יין ושמן ודבש וחלב -- הרי זה טהור: עד שיהיו השלושה, כולן שאובין.
י) שלושת לוגין אלו שנפלו על הטהור או שבא בהן, וטימאוהו -- כיון שנעשה כשני לטומאה, הרי המים האלו טמאין: שהרי נגעו בשני; והרי אלו המים אומרין לזה הטהור, טימאנו אותו וטימאנו.
יא) [ה] בראשונה היו מניחין כיכרות של תרומה בצד הספרים, ואומרים זה קודש וזה קודש, ובאין העכברים, וקורעין את הספרים. לפיכך גזרו שהתרומה שנגעה באחד מכתבי הקודש, נטמאת, והרי היא כשלישי לטומאה, כאילו נגעה בשני; ונמצאו כל כתבי הקודש, פוסלין את התרומה כשני.
יב) ולא עוד, אלא מי שהיו ידיו טהורות, ונגע באחד מכתבי הקודש -- נעשו ידיו שנייות, ומטמאין את התרומה ואת המשקין; ואף על פי שאין הידיים מיטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו, הן מיטמאות מן הספר.
יג) [ו] רצועות תפילין, עם התפילין, וגיליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחילה ושבסוף, כשהן מחוברין לספר, וספר שנמחק, ונשתייר בו שמונים וחמש אותייות, ומגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותייות, כפרשת "ויהי, בנסוע הארון" (במדבר י,לה) -- הרי אלו מטמאין את הידיים. ולא דברי תורה בלבד, אלא כל כתבי הקודש, אפילו שיר השירים וקוהלת, שהן דברי חכמה -- מטמאין את הידיים.
יד) [ז] תרגום שבעזרא ושבדנייאל, הרי הוא מכלל כתבי הקודש. אבל תרגום שכתבו עברית, ועברית שכתבו תרגום, או שכתב כתבי הקודש בכתב עברי -- אינן מטמאין את הידיים: עד שיהיו כתובים אשורי, על העור, ובדיו.
טו) [ח] הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו, אף על פי שאינו רשאי -- הרי אלו מטמאין את הידיים. [ט] המשיחות והרצועות שתפרן לספר -- אף על פי שאינו רשאי לקיימן -- כל זמן שהן מחוברין לספר, מטמאין את הידיים.
טז) [י] תיק של ספר, ותיבה של ספר, מטפחות ספרים -- בזמן שהן תפורות, מטמאין את הידיים. אבל הברכות -- אף על פי שיש בהן מאותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה -- אינן מטמאין את הידיים. [יא] ספרי המינים, אינן מטמאין את הידיים. פרשת סוטה -- הואיל ולמחיקה עומדת, אינה מטמאה את הידיים.
הלכות שאר אבות הטומאות פרק י
א) כל המיטמא באב מאבות הטומאות, בין אדם בין כלים -- הרי הוא ראשון לטומאה כמו שביארנו, עד שיטבול. טבל -- הרי הוא כשני לטומאה, עד שיעריב שמשו: שנאמר "במים יובא, וטמא עד הערב -- וטהר" (ויקרא יא,לב), הכתוב קרא לטבול יום טמא.
ב) אחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מזיבות או מטומאת מת וצרעת, ואחד טבול יום מטומאת שרץ וכיוצא בו; וכל הטעון הערב שמש, בין אדם בין כלים, בין מדברי תורה בין מדבריהם -- הרי הוא כשני לטומאה, עד שיעריב שמשו.
ג) טבול יום פוסל אוכלי התרומה, ומשקה התרומה, ואוכלי הקודש, ומשקה הקודש: פוסל הכול. כיצד, טבול יום שנגע באוכלין של תרומה -- עשאן שלישי לטומאה, מפני שהוא שני; וכן אם נגע במשקין של תרומה -- טימאן, והרי הן שלישי לטומאה.
ד) נגע טבול יום במשקין של קודש -- טימאן, והרי הן רביעי לטומאה; וכן אם נגע באוכלי הקודש, עשאן רביעי. אבל אם נגע טבול יום באוכלי חולין ומשקה חולין, הרי הם טהורין. ודין מחוסר כיפורים או טבול יום, בנגיעת הקודש -- אחד הוא.
ה) הנה נתברר לך מכל אלו הדברים שאין שם משקין שנייות לעולם, אלא המשקין תחילה לעולם: חוץ ממשקין שנגע בהם טבול יום -- שהן שלישי, אם היו תרומה; או רביעי, אם היו קודש.
ו) [ד] כל הטמאין, בין חמורין בין קלין -- משקין היוצאין מהן כגון רוקן ומימי רגליהן, הרי הן כמשקין שייגעו בהן: אלו ואלו ראשון לטומאה כמו שביארנו -- חוץ מזב וחבריו, שהמשקין היוצאין מהן אב טומאה. ומשקין שהזב וחבריו נוגעין בהן, תחילה.
ז) אפילו אוכל אוכלין טמאין, או שותה משקין טמאין -- המשקין היוצאין ממנו קודם שיטבול, כמו המשקין שייגע בהן: שהן תחילה. וכן טבול יום -- משקין היוצאין ממנו, כמשקין שהוא נוגע בהם: שאינן מטמאין אחרים כלל. אלא אם נגע במשקה חולין, הרי הן טהורין; ואם נגע במשקה תרומה, הרי הן שלישי; ואם נגע במשקה קודש, הוא או מחוסר כיפורים, הרי הן רביעי. [ה] ועתה יתבאר שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקודש, מטמא משקה אחר או אוכל אחר; ואין צריך לומר, שאין מטמא כלים. לפיכך קדירה שהיא מלאה משקה, ונגע בהן טבול יום -- אם היה משקה חולין, הכול טהור; ואם היה משקה תרומה, המשקין פסולין והקדירה טהורה. ואם היו ידיו טמאות -- המשקה טמא, בין משקה תרומה בין משקה חולין; וזה חומר בידיים, מה שאין בטבול יום.
ח) וחומר בטבול יום מידיים טמאות -- שספק טבול יום פוסל, וספק הידיים טהור כמו שיתבאר. [ו] אחד טהור שידיו טמאות, או טבול יום שידיו טמאות -- הרי זה מטמא משקה חולין, ועושה אותן תחילה לטמא אוכלין ומשקין כמו שביארנו.
ט) ומאחר שמשקה שיצא מטבול יום כמשקין שייגע בהם, טבול יום שנפל מרוקו או מימי רגליו על כיכר של תרומה -- הרי זה טהור, מפני שהם כמשקין שייגע בהן.
י) [ז] מכל אלו הדברים שהקדמנו לבארם, אתה למד שהאדם יהיה אב טומאה ויהיה ראשון לטומאה, מדברי תורה. ולעולם לא יהיה האדם שני לטומאה, אלא מדברי סופרים: והוא האוכל אוכלין טמאים, או השותה משקין טמאין, או הבא ראשו ורובו במים שאובין -- שכל אלו כשני לטומאה מדבריהם.
יא) וכן שאר כל הכלים, חוץ מכלי חרס -- יהיו אב טומאה ויהיו ראשון לטומאה, מדברי תורה. ולא יהיה הכלי לעולם שני לטומאה, אלא מדברי סופרים: שאם יטמא במשקין טמאים, יהיה שני מדבריהם כמו שביארנו.
יב) [ח] כבר ביארנו שכלי חרס -- לא יהיה אב טומאה לעולם, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; ויהיה ראשון לטומאה מדברי תורה, ושני מדבריהם -- אם נטמא במשקין כשאר הכלים. ולא יהיה האדם ולא הכלים שלישי ולא רביעי, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
יג) [ט] האוכלים -- לא יהיו אב טומאה לעולם, לא מדברי תורה ולא מדבריהם. ויהיו ראשון ושני, מדברי תורה: שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה -- אם נגע באוכל, עשהו שני. ויהיו האוכלין שלישי ורביעי לטומאה, מדברי סופרים.
יד) [י] המשקין -- יהיו אב טומאה מדברי תורה, כגון מי חטאת ורוקו של זב ומימי רגליו; ויהיו ראשון לטומאה מדברי תורה, כגון שנגעו באב מאבות הטומאות.
טו) וכן אם נגעו המשקין בוולד הטומאה, בין אדם בין כלים -- נטמאו מדברי תורה, והרי הן כראשון לטומאה לטמא אחרים מדבריהם. וכן אם נגעו בשני, בין אדם בין כלים בין באוכלין -- נעשו ראשון לטמא אחרים מדבריהם, כמו שביארנו.
טז) ויהיו המשקין שלישי ורביעי, מדבריהם. כיצד, אם נגע טבול יום במשקה תרומה, עשהו שלישי; ואם נגע במשקה קודש, עשהו רביעי. ואין אתה מוצא משקין שנייות לעולם, ולא משקה שאינו תחילה -- חוץ ממשקה טבול יום או מחוסר כיפורים בקודש כמו שביארנו: שהוא פוסל מדבריהם, ואינו מטמא.
הלכות שאר אבות הטומאות פרק יא
א) כל מקום שנאמר באוכלין פסול -- הוא שיהיה האוכל עצמו טמא, ולא יטמא אוכל אחר; אלא אם נגע באוכל אחר, הרי הוא טהור.
ב) הראשון שבחולין, טמא ומטמא. השני, פסול ולא מטמא; ואין שני עושה שלישי, בחולין. ומניין לאוכל שני שהוא פסול בחולין, שנאמר "וכל כלי חרש, אשר ייפול מהם אל תוכו -- כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג).
ג) נמצא השרץ אב, וכלי חרס שנפל השרץ לאווירו ראשון, והאוכל שבכלי שני, והרי הוא אומר יטמא. וכן שרץ שנפל לאוויר התנור -- הפת שנייה, שהתנור ראשון.
ד) [ג] הראשון והשני שבתרומה, טמאים ומטמאים; השלישי, פסול ולא מטמא; ואין שלישי עושה רביעי, בתרומה.
ה) מניין לאוכל שלישי שנפסל בתרומה, שנאמר "ובא השמש, וטהר; ואחר יאכל מן הקודשים" (ויקרא כב,ז). נמצא טבול יום אסור בתרומה, עד שיעריב שמשו; ואם נגע בה, פסלה. וטבול יום, כשני לטומאה הוא. הא למדת שהשני עושה שלישי, בתרומה.
ו) [ד] הראשון והשני והשלישי בקודש, טמאין ומטמאין; הרביעי, פסול ואינו מטמא; ואין רביעי עושה חמישי, לעולם. ומניין לשלישי בקודש שהוא טמא, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט); וכבר קרא הכתוב לשני טמא, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג). הא למדת שבשר הקודש שנגע בשני, נטמא ויישרף.
ז) ומניין לרביעי בקודש שהוא פסול, מקל וחומר: ומה מחוסר כיפורים שהוא מותר בתרומה, אסור בקודש עד שיביא כפרתו -- השלישי שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיעשה רביעי בקודש. אבל החמישי טהור.
ח) [ה] בשר תאווה -- אף על פי שהוא טהור, גזרו עליו שיהיה כשלישי לטומאה, מטמא את הקודש, ואינו פוסל את התרומה. וייראה לי שלא גזרו עליו, אלא כדי שלא יערבו העם אותו עם בשר הקודש, ויבואו לטעות, ולשגוג בו; וידמו שהבשר זה חול והוא קודש, ויאכלנו בטומאה.
ט) [ו] חיבורי אוכלין על ידי משקין, הרי הם חיבור לטמא טומאת אוכלין; והדבר ספק אם הן חשובין כגוף אחד, למנות בהם ראשון ושני ושלישי, או חושבין זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון, והאוכל המחובר לו שני.
י) [ז] השני שבחולין -- פוסל אוכלי תרומה, ועושה אותן שלישי. ואם נגע במשקה חולין, טימאן; ואין צריך לומר אם נגע במשקה תרומה, או במשקה קודש -- שהוא מטמא את הכול.
יא) [ח] השלישי שבתרומה שנגע באוכלי קודש, פסלן ונעשו רביעי; ואם נגע במשקה הקודש, טימאן ונעשו תחילה. אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה, הרי הוא טהור; וכן רביעי שבקודש -- אם נגע במשקה קודש, הרי זה טהור.
יב) [ט] חולין שנעשו על טהרת תרומה, השלישי שבהן פסול כתרומה. ואם נגע בקודש, אינו עושהו רביעי; ואפילו משקה קודש, אינו פוסל. וחולין שנעשו על טהרת הקודש -- השלישי שבהן, טהור כחולין.
יג) [י] האוכל רביעי שבקודש, אסור לו לאכול את הקודש; ומותר ליגע בקודש, ואינו פוסלו. אפילו תבשיל שנתערב בו הקודש, ואין בו כזית בכדי אכילת פרס -- הרי זה לא יאכל ברביעי של קודש אלא בחמישי, שהוא טהור כמו שביארנו.
יד) [יא] האוכל שלישי שבתרומה עצמה, או של חולין שנעשו על טהרת תרומה -- הרי זה אסור לאכול את התרומה, עד שיטבול; ומותר ליגע בתרומה, והרי היא טהורה: באכילה, עשו מעלה; בנגיעה, לא עשו מעלה.
טו) במה דברים אמורים, בתרומה עצמה. אבל תבשיל שנתערבה בו תרומה -- אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס -- הרי זה מותר לאכול מאותו תבשיל, כדרך שמותר ליגע בתרומה.
טז) [יב] האוכל שלישי שבתרומה, או של חולין שנעשו על טהרת התרומה -- אף על פי שהוא טהור לנגיעת תרומה, הרי הוא כשני לעניין קודש: שטהרת תרומה, טומאה היא אצל הקודש. אבל האוכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי הוא טהור -- שאין לך שעושה רביעי בקודש, אלא קודש מקודש בלבד.
יז) [יג] כל קודש האמור בעניין טומאת אוכלין ומשקין -- הוא קודש מקודש המקודשין, כגון בשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים, וחלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהן הזבח, והמנחות שקדשו בכלי, ושתי הלחם ולחם הפנים שקרמו בתנור.
יח) אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח, והמנחות שלא קדשו בכלי -- אינם לא כקודש ולא כחולין, אלא כתרומה.
יט) [יד] החלה, והביכורים, ותשלומי תרומה וחומשה -- הרי הן כתרומה. [טו] הטבל, והמדומע, וגידולי תרומה, ומעשר שני, ועיסה הטבולה לחלה -- הרי הן כחולין. והראשון טמא בהן, והשני פסול; ואין בהן שלישי.
כ) [טז] כל דבר שודאו מטמא את החולין מן התורה -- גזרו על ספקו בחולין הטבולין לחלה, שתיעשה אותה העיסה בטהרה; ומפרישין ממנה חלה, וחלתה תלויה -- לא נאכלת, ולא נשרפת.