הלכות טומאת אוכלין
הלכות טומאת אוכלין. מצות עשה אחת, והיא דין טומאת אוכלין ומשקין והכשרן. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
הלכות טומאת אוכלין פרק א
א) כל אוכל המיוחד למאכל אדם כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה אלא אם כן חישב עליו וייחדו למאכל אדם, וזה וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין וזהו הנקרא הכשר שנאמר וכי יותן מים על זרע.
ב) ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה, המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש, ואינן מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים, ולא יהיו סרוחין שהמשקה הסרוח אינו מכשיר וכיון שהוכשר האוכל אף על פי שיבש והרי הוא נגוב הרי זה מקבל טומאה.
ג) אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורמונים אף על פי שהוא בלול ונגע בו הזב או בשר המת הרי הוא טהור מפני שלא הוכשר באחד משבעה המשקין.
ד) אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל.
ה) זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין ולא מקבלין טומאה אלא הרי הן כשאר מי פירות שהן טהורין לעולם.
ו) אלו דברים שאינן מקבלין טומאה אף על פי שבני אדם אוכלין אותן לפי שאינן נאכלין להנאת גופן אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה, ואלו הן, הקושט והחמס וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע וכן כל כיוצא בהן.
ז) השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה ואם חשב עליו לקדירה אינו מתטמא טומאת אוכלין, והשבת משנתנה טעם לקדירה הרי זה כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין.
ח) התמרים והגרוגרות שנתן לקדירה כתבלין עדיין הן מתטמאין טומאת אוכלין עד שיפסדו מלאכול אדם.
ט) הכרשינים אם ייחדן למאכל אדם מתטמאין טומאת אוכלין.
י) הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין.
יא) החרצנין והזגין אף על פי שכנסן לאוכלין אינן מתטמאין טומאת אוכלין.
יב) זיתים וענבים הקשים שנפרצין ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה אינן מקבלין טומאה, ועד כמה עד ארבעה קבין לכל כור, היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה, ואם כנסן לאוכלין אף על פי שהן פחות מארבעה קבין מקבלין טומאה.
יג) הכפניות והפגין והבוסר והקצח הרי הן כאוכלין ומקבלין טומאה.
יד) לולבי זרדים וחרובין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינן מקבלות טומאה עד שיתמתקו.
טו) החרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין מטמאין טומאת אוכלין בין משהמתיקו בין עד שלא המתיקו.
טז) זיתים שכבשן בעלין שלהן אין העלין מקבלין טומאה, שלא כבשן לאוכלין אלא למראה.
יז) כשות של קישות והנץ שלה אין מקבלין טומאה מפני שאינו אוכל.
יח) דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה, רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין.
יט) השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו, וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, חשב עליו למשקין בטלה דעתו.
כ) חלב שקרש לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, למשקין בטלה דעתו.
כא) דבש תמרים לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, למשקין בטלה דעתו, ושאר כל מי פירות כולן לא אוכל ולא משקה, חשב עליו בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו.
כב) השלג אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו, למשקין מתטמא טומאת משקין, נטמא מקצתו לא נטמא כולו, העבירו על גבי כלי חרס הטמא נטמא כולו.
כג) החלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו והרי הוא טהור, חשב על החלב שבקיבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין.
כד) ענבים שדרכן משיהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין, נשתייר בהן גרגרין שלימים אותן גרגרין מתטמאין טומאת אוכלין, וכן הזיתים משיטענום מתטמאין טומאת משקין, נשתיירו בהן גרוגרות שלימין מתטמאין טומאת אוכלין.
כה) הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, ובשר פרה אדומה, והפיגול, והנותר, אף על פי שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין טומאת אוכלין.
הלכות טומאת אוכלין פרק ב
א) כל האוכלין הגדילין מן הקרקע אינן מקבלין טומאה עד שיעקרו, אבל כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה.
ב) ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה כל האוכלין שבו מתטמאין, ויש בדבר ספק אם היה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר או לאו.
ג) ירקות שיבשו באיביהן כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן אינן מתטמאין טומאת אוכלין, ליקטן לייבשן הרי הן אוכלין כשהיו עד שייבשו ויעשו כעץ.
ד) אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין, וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין.
ה) תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן.
ו) כל האוכלין שהן מבעלי חיים אינן מקבלין טומאה עד שימותו, שחט בהמה חיה ועוף אף על פי שעדיין הן מפרכסין מקבלין טומאה, ודגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו, נולד בהן טריפה ונתטמאו כשהן מתנדנדין הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים הואיל ונטרפו, או אינן מקבלין טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו, האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן מפני שהן חשובין כאוכל שפירש, נשחטה הבהמה הוכשרו בשחיטה, שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ויד שהוכשר הוכשר האבר כולו כמו שיתבאר, ויש בדבר ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד לאבר או בשר המדולדלין בה.
ז) השוחט בהמה חיה ועוף הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה, לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה הרי כל בשרן צריך הכשר ככל האוכלין שלא הוכשרו.
ח) אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע או שהוכשרו במים המחוברים שבקרקע אינו הכשר עד שיוכשרו אחר שנעקרו במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין שנאמר בכל כלי אינו מכשיר עד שיתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים, שאב המים בכלי ונתנן בקרקע אינן מכשירין.
ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה, ועציץ שהוא נקוב כדי שיצא בו שורש קטן הרי הוא כארץ והנטוע בו אינו מקבל טומאה, וכן אם היו בו מים אינן מכשירין.
י) עציץ שאינו נקוב הרי הנטוע בו מקבל טומאה, ואם היו מים בתוכו מכשירין.
יא) כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים, ואף על פי שאינן נקובין הרי הן כנקובין.
יב) עציץ שמילאהו עפר עד שפתו אינו חשוב כלי אלא הרי הוא כטבלא שאין לה שפה שאינו כלי קיבול.
יג) משקין טמאין שנפלו על האוכלין נטמאו אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר באין כאחת, והוא שלא יהיו בקרקע.
יד) כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה, וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה.
טו) העור ששלקו והשליא שחישב עליה לאכילה מתטמאין טומאת אוכלים בפני עצמן.
טז) עור החמור ששלקו הרי זה ספק אם מתטמא טומאת אוכלים בפני עצמו מפני ששלקו או אינו מתטמא מפני שהוא מאוס הרבה.
יז) חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן אין מקבלין טומאה, ואם חישב עליהן לאכילה מתטמאות טומאת אוכלין.
יח) כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח, אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש הרי זה טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב הרי זה טמא כשהיה, וכל האוכלין שנטמאו אין להן טהרה במקוה.
יט) זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כלה, והוא שהשרישו, אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן אפילו בדבר שזרעו כלה.
כ) אוכלין שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל, ואם נטמא הכלי הרי הן מתטמאין בטומאת הכלי הואיל והן משמשין תשמיש עץ הרי הן כעץ.
כא) כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם, ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד שאם הטביל מים טמאים במקוה כיון שצפו מי מקוה עליהן טהרו, ומטבילין חמין בצונן וצונן בחמין ורעים ביפים ויפים ברעים.
כב) מקל שהיא מליאה משקין טמאים והטביל מקצתה במקוה לא טהרו המים שעל מקצתה עד שיטבול את כולה.
כג) שלג שנטמא והשיק מקצתו למי מקוה הואיל וטהר מקצתו טהר כולו.
כד) התמד הטמא בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים עד שלא החמיץ משיקו במקוה ויטהר שהרי הוא כמים משהחמיץ הרי הוא כיין ואין לו טהרה במקוה.
כה) קדירה שמליאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן ונתונה בתוך המקוה ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה הרי זה מטמא את המשקין אף על פי שהיא בתוך המקוה ונטמאת הקדירה מחמת המשקין שבתוכה אף על פי שהיא בתוך המקוה, היתה מליאה מים הקדירה טהורה שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם ואין המים שבתוכה טמאים מפני שהן מעורבים במי המקוה, פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה נטמאת הקדירה שאין המקוה מטהר כלי חרס.
כו) מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה, ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות, אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא ממי שפיכות הכל טמא שמשקין טמאין שירדו לטהורים מטמאין בכל שהוא.
כז) הטורף את גגו והמכבס את כסותו והרי הן מנטפים ירדו עליהן גשמים ורבו הנטיפות הרי רבו מי גשמים עליהן והנוטפים מהן טהורין.
כח) הסך שמן טהור ונטמא זה האדם וטבל והרי השמן על בשרו אם היה כדי סיכת אבר קטן הרי הוא טהור כשהיה מקודם, סך שמן טמא וטבל לא טהר השמן שעליו אלא אם נשאר ממנו משקה טופח הרי השמן בטומאתו ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח ממנו בטל במיעוטו.
הלכות טומאת אוכלין פרק ג
א) כבר ביארנו שאין האוכלין מתטמאין עד שיכשרו, ושכל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שייחדו לאדם.
ב) אוכל שהוא מיוחד לאדם במקום הזה ואינו מיוחד לאדם במקום אחר במקום שהוא מיוחד בו אינו צריך מחשבה לייחדו לאדם ובמקום שאינו מיוחד בו צריך מחשבה לייחדו לאדם ואחר כך יקבל טומאה, וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר.
ג) יש אוכלין שצריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה ויש שצריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר ויש שצריכין מחשבה והכשר ויש שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר, כיצד כל האוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום צריכין הכשר ואין צריכין מחשבה, דגים טהורים וחגבים טהורים בכל מקום וחגבים טמאים ודגים טמאים בכפרים הרי הן מיוחדין לאדם וצריך הכשר ולא מחשבה, וכן חלב בהמה טהורה שמתה צריך הכשר ולא מחשבה בכל מקום, ואלו צריכין מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי בין מן האדם בין מן הבהמה בין מן העוף ונבלת העוף הטמא וחלב בהמה טהורה שחוטה בכפרים אף על פי שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה, ושאר כל ירקות השדה כגון הבצלים הקשים ביותר והפטריות וכן חגבים ודגים קטנים צריכין מחשבה בכפרים, עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהן לאדם אינן מקבלין טומאה עד שיחשוב עליהן אחר שיתלשו שמחשבת חיבור אינה מחשבה, עולשין שליקטן לבהמתו והדיחן ונמלך עליהן לאדם צריכין הכשר שני אחר המחשבה וכן כל כיוצא בזה, האלל אם חשב עליו לאכילה מקבל טומאת אוכלין, ואם לאו הרי הוא כעץ ואינו מקבל טומאה, וכן העצמות המחוברין בבשר והגידים והמקומות הרכים מן הקרנים ומן הטלפים, והכנפים והנוצה והמקומות הרכים מן הצפרנים ומן החרטום המובלעין בבשר צריכין הכשר ומחשבה, ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר, נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת העוף הטהור וחלב בהמה טהורה בכרכים לפי שהן מיוחדין למאכל אדם אין אחד מאלו צריך מחשבה ואינן צריכין הכשר מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, ואלו צריכים מחשבה ואינן צריכין הכשר נבלת העוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום והוא שחישב על פחות מכזית אבל כזית אב טומאה הוא.
ד) ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ושחט בה שנים הרי זו מתטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת הגויים ואין לך מחשבה גדולה מזו ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה, שחט בה אחד או שנחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין, וכן גוי ששחט בהמה טהורה לישראל ושחט בה שנים או רוב שנים מתטמא טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת ואינה צריכה הכשר, שחט בה אחד או נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כשאר הנבילות.
ה) החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר כך חישב עליו צריך הכשר, חישב עליו ואחר כך חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.
ו) פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה שחישב עליו והשלים עליו כביצה מאוכלים אחרים אין הכל צריך הכשר הואיל ופחות מכזית שבכל הביצה אם השלימו לכזית מטמא טומאה חמורה, וכן כזית מנבלת בהמה טמאה שחישב עליו והניחה בבצק עד שהשלים לכביצה הואיל ואינו מטמא במגע מפני הבצק הרי זה צריך מחשבה ואין הבצק הזה צריך הכשר הואיל וכל השיעור הזה מטמא במשא מפני כזית נבילה שבתוכו אף על פי שאינו מטמא במגע הרי סופו לטמא טומאה חמורה לפיכך אין צריך הכשר.
ז) פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם, ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו.
ח) כזית מן המת שחפהו בבצק הכל מתטמא טומאה חמורה.
ט) החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב, אם חישב עליו למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה ואינו צריך הכשר.
י) גוזל שנפל לגת ומת אף על פי שהגת במדינה הרי נמאס בגת ולפיכך צריך מחשבה, חישב עליו כשהעלהו להאכילו לנכרי הרי זה מטמא שהרי חישב עליו למאכל אדם, חישב עליו להאכילו לכלב אינו מתטמא טומאת אוכלים, היה זה שחישב עליו להאכילו לאדם חרש שוטה וקטן הרי זה טהור, העלוהו כדי להאכילו לאדם הרי זה טמא שיש להן מעשה ואין להן מחשבה.