הלכות ביאת המקדש פרק ב

א) אין כוהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים; וכוהן הדיוט נכנס בכל יום לקודש לעבודה. [ב] והוזהרו כל הכוהנים והוא שלא ייכנסו לקודש או לקודש הקודשים, שלא בשעת עבודה -- שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב), זה קודש הקודשים; "מבית לפרוכת" (שם), להזהיר על כל הבית.

ב) [ג] כוהן שנכנס לקודש הקודשים בשאר ימות השנה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, או כוהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה -- חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימות" (ויקרא טז,ב). וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים, ארבע כמו שיתבאר במקומו; ואם נכנס חמישית, חייב מיתה בידי שמיים.

ג) [ד] והנכנס לקודש, חוץ לקודש הקודשים, שלא לעבודה או להשתחוויה, בין הדיוט בין גדול -- לוקה; ואינו חייב מיתה, שנאמר "אל פני הכפורת... ולא ימות" (ויקרא טז,ב) -- על קודש הקודשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

ד) [ה] כוהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד, חייב מיתה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו" (ויקרא י,ז) -- כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים, מפני גזירה זו. וכן זה שנאמר בכוהן גדול "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב) -- אינו אלא בשעת העבודה בלבד, שלא יניח עבודתו וייצא.

ה) [ו] אם כן, מפני מה נשנית אזהרה זו בכוהן גדול -- שכוהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו, ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן; ואם עבד, והוא אונן של תורה -- חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור.

ו) אבל כוהן גדול עובד כשהוא אונן, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא -- ולא יחלל" (ויקרא כא,יב) -- כלומר יישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה, ואינה מתחללת.

ז) ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר: אם בעל מום שאוכל בקודשים, אם עבד -- חילל; אונן שהוא אסור בקודשים, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד) -- דין הוא שיחלל. [ח] ואף על פי שכוהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקודשים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט). וכן אינו חולק, לאכול לערב.

ח) אונן שעבד, אינו לוקה; ומותר ליגע בקודשים, אף על פי שלא טבל: שלא עשו מעלה, אלא באכילה; אבל בנגיעה, הרי זה טהור, כמו שיתבאר במקומו.

ט) איזה הוא אונן, זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם: ביום המיתה בלבד, הוא שנקרא אונן דין תורה; ולילה, הוא מדברי סופרים. [י] ומת ששהה ימים, ואחר כך נקבר -- כל אותם הימים שאחר יום המיתה, הוא אונן מדבריהם; וכן יום הקבורה, ואינו תופש לילו.

י) לפיכך מי שמת לו מת, וקברו לאחר יום המיתה -- כל יום הקבורה, אינו מקריב ואינו אוכל בקודשים מדבריהם; וטובל, ואוכל לערב. ויום שמועה קרובה, ויום ליקוט עצמות -- הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופש לילו, ואפילו מדבריהם; לפיכך טובל, ואוכל בקודשים לערב.

יא) אבל יום המיתה -- כשם שאסור לאכול בו קודשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם: חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.

יב) [יא] האביל אינו משלח קרבנותיו, כל שבעה -- אפילו יין או עצים או לבונה; וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו -- כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה, אינו ראוי להקרבה. אבל המנודה יש בו ספק, אם משלח אם אינו משלח; לפיכך אם הקריבו עליו, נרצה.

יג) [יב] טמא שרץ וכיוצא בו, והערל -- משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהם: חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר. אבל טמא מת -- אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר.