כו | לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת־ |
אם תעשה רצוני: מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: | |
כז | אֶת־ |
כמו והממתי, ותרגומו ואשגש. וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל אות אחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפו״ם, כגון והמותי, מגזרת והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.). וסבותי, מגזרת וסבב בית אל (שמואל א ז, טז.). דלותי, מגזרת דללו וחרבו (ישעיה יט, ו.). על כפים חקותיך (שם מט, טז.), מגזרת חקקי לב (שופטים ה, טו.). את מי רצותי (שמואל א יב, ג.), מגזרת רצץ עזב דלים (איוב כ, יט.). והמתרגם והמותי, ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היתה, אין ה״א שלה בפת״ח, ולא מ״ם שלה מודגשת, ולא נקודה מלאפו״ם. אלא והמתי (בצירי) כגון והמתה את העם הזה (במדבר יד, טו.), והתי״ו מודגשת לפי שתבא במקום ב׳ תוי״ן, האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי״ו, והאחרת משמשת כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי. וכן ונתתי, התי״ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלשה תוי״ן, שתים ליסוד כמו ביום תת ה׳ (יהושע י, יב.), מתת אלהים היא (קהלת ג, יג.), והשלישית לשמוש: שינוסו מלפניך ויהפכו לך ערפם: | |
כח | וְשָׁלַחְתִּי אֶת־ |
מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם, ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא עברה את הירדן (סוטה לו.): הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל ז׳ אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי, אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (שם), על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה: | |
כט | לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־ |
ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה: ותרבה עליך: | |
ל | מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־ |
תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו: | |
לא | וְשַׁתִּי אֶת־ |
לשון השתה, והתי״ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא תי״ו, והאחת לשמוש: פרת: ותגרשם: | |
לב | לֹא־ |
לג | לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן־ |
הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי, שהוא אחד מד׳ לשונות שהכי משמש, וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב, יד.), שהיא חובה: | |
פרק כד | |
א | וְאֶל־ |
פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד׳ בסיון נאמרה לו עלה: | |
ב | וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־ |
אל הערפל: | |
ג | וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־ |
בו ביום: מצות, פרישה, והגבלה: ז׳ מצות שנצטוו בני נח, ושבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדומה, ודינין, שניתנו להם במרה (מכילתא בחדש פ״ג): | |
ד | וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־ |
מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה (שם): בחמשה בסיון: | |
ה | וַיִּשְׁלַח אֶת־ |
הבכורות: | |
ו | וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־ |
מי חלקו, מלאך בא וחלקו: שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה, ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו, שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה: | |
ז | וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־ |
מבראשית ועד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה: | |
ח | וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־ |
ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא: | |
ט | וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: |
י | וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: |
נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו׳ ותבער בם אש ה׳ ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים: משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: כתרגומו לשון מראה: לשון ברור וצלול: | |
יא | וְאֶל־ |
הם נדב ואביהוא והזקנים: מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד: היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתייה, כך מדרש תנחומא (בהעלותך ט״ו). ואונקלוס לא תרגם כן, אצילי, לשון גדולים, כמו ומאציליה קראתיך (ישעיה מא, ט.), ויאצל מן הרוח (במדבר יא, כה.), שש אמות אצילה (יחזקאל מא, ח.): | |
יב | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־ |
לאחר מתן תורה: מ׳ יום: כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דבור ודבור מצות התלויות בו: | |
יג | וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־ |
לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל מ׳ יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה, למדנו שלא היה יהושע עמהם: | |
יד | וְאֶל־ |
בצאתו מן המחנה: והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה, להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו: בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (דברי הימים א ב, יט.), אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא:): מי שיש לו דין: | |
טו | וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־ |
טז | וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־ |
רבותינו חולקים בדבר (יומא ד.:), יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חדש (עד עצרת יום מתן תורה. ישן): להר: לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ויש אומרים, ויכסהו הענן למשה ו׳ ימים, לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת מ׳ יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים (שם): | |
יז | וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: |
יח | וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־ |
ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב״ה למשה שביל (נ״א חופה) בתוכו: |