צו את אהרן. אין צו אלה לשון זרוז מיד ולדורות אר״ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

זאת תורת העולה וגו׳. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו:

הוא העולה. למעט את הרובע ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה (כל הענין בת״כ (פרשתא א, ח.) וזבחים פ״ג ופ״ד):

מדו בד. היא הכתונת, ומה ת״ל מדו, שתהא כמדתו (ת״כ פרק ב, א.):

על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים (ערכין ג:):

והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש (תמיד כח:):

הדשן אשר תאכל האש את העולה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח:

(על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העולה על המזבח. בר״י):

ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן (יומא כג:):

והוציא את הדשן. הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם (תמיד כח:), ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:

והאש על המזבח תוקד בו. ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במס׳ יומא (מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:

וערך עליה העולה. עולת תמיד היא תקדים (פסחים נח:). (בר״י ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה:

חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ור בותינו (שם נט.) למדו מכאן עליה, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:

אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד (שמות כז, כ.), אף היא מעל המזבח החיצון תוקד (יומא מב:):

לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:

וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:

הקרב אותה. היא הגשה בקרן דרומית מערבית:

לפני ה׳. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד:

אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:

(והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה. בר״י):

בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ (יומא מז.):

מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה (סוטה יד:):

המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת (ת״כ פרשתא ב, ה.):

ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו, (ת״כ שם) ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא, הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן:

במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:

לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ (מנחות נה.):

כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה (ת״כ פרק ג, ד.):

כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו׳ (ויקרא כא, כב.), אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת (זבחים קב.):

כל אשר יגע וגו׳. קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה (ת״כ שם ו.):

יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה (שם):