אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז, כא.), ויזבחו זבחי תודה (שם כב.), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:

והקריב על זבח התודה. ד׳ מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, ג׳ מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו׳, וכל מין ומין י׳ חלות, כך מפורש במנחות (דף עז.), ושעורן ה׳ סאין ירושלמיות שהן ו׳ מדבריות כ׳ עשרון:

מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף (שם עח:) ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח:

אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול לתרומה לכהן העובד עבודתו והשאר נאכל לבעלים, ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים:

ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגה י״ד, שיהיו נאכלין ליום ולילה (זבחים לו. ת״כ פרק יב, א.):

ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה זמן לחמה:

לא יניח ממנו עד בוקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה:

ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לב׳ ימים, כמו שמפורש בענין:

וממחרת והנותר ממנו. בראשון, יאכל. (ס״א והנותר ממנו יאכל) וי״ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד.) תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.):

ואם האכל יאכל וגו׳. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי (ת״כ פרשתא ח, א.). וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה:

והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, עונה תשא:

והבשר. של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:

כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל (דברים יב, כז.), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר:

(והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורה, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר):

וטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר (זבחים מג:), אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא אזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו׳. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (ת״כ יד, ג.). ג׳ כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (דף ז), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:

יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות:

ואכל לא תאכלהו. (פסחים כג. ת״כ פרשתא י, ח.) אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו יתחייב אף על לאו של נבילה, ולא תאמר אין איסור חל על איסור (חולין לז.):

לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:

בכל מושבותיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפ״א (דף לז:) מפרש למה הוצרך לומר:

ידיו תביאינה וגו׳. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן (מנחות סא:):

את אשי ה׳. ומה הן האשים, את החלב על החזה:

יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו׳ (ויקרא י, טו.), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (שם ט, כ.), למדנו שג׳ כהנים זקוקין לה, כך מפורש במנחות (דף סב:):

את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, לפי שנאמר את אשי ה׳ את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו׳:

והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח (ת״כ פרק טז, ד.):

שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של ירך:

המקריב את דם וגו׳. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר:

התנופה התרומה. מוליך ומביא מעלה ומוריד (סוכה לז:):

ולמלואים. ליום חינוך הכהונה: