וירנו. כתרגומו:

ותצא אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו׳, כדאיתא בויקרא רבה (יב, א.):

הוא אשר דבר וגו׳. היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג.), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי (זבחים קטו:). אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת״כ פרשתא א, כג. ויקרא רבה יב, ב.):

וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת״כ שם לו. ויק״ר שם). בקרובי. בבחירי:

ועל פני כל העם אכבד. כשהקב״ה עושה דין בצדיקים מתיירא, ומתעלה, ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו.), אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:

דד אהרן. עוזיאל אחי עמרם היה, שנאמר ובני קהת וגו׳ (שמות ו, יח.):

שאו את אחיכם וגו׳. כאדם האומר לחבירו, העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:

בכתנתם. של מתים, מלמד, שלא נשרפו בגדיהם, אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם (סנהדרין נב. שם כג.):

אל תפרעו. אל תגדלו שער, מכאן שאבל אסור בתספורת (מועד קטן יד:), אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:

ולא תמותו. הא אם תעשו כן, תמותו:

ואחיכם כל בית ישראל. מכאן, שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה:

יין ושכר. יין דרך שכרותו:

בבאכם אל אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד (ת״כ פרשתא א, ד.):

ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת, הא למדת שאם עבד עבודתו פסולה (שם ח. זבחים יז:):

ולהורת. למד, שאסור שיכור בהוראה (ת״כ), יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו, כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה: