חומש
פנחס - חמישי
פרק כ״ח, פסוקים א׳ - ט״ו
פרק כח
אוַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־משֶׂה לֵּאמֹר:
בצַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי (קמב.):

קרבני. זה הדם (ספרי שם):

לחמי. אלו אימורין, וכן הוא אומר והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג, טז.):

לאשי. הנתנין לאשי מזבחי:

תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו (ספרי שם), מכאן למדו (תענית כז.) ותקנו מעמדות:

במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

גוְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָֹה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:

ואמרת להם. אזהרה לבית דין:

שנים ליום. כפשוטו, ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של טבעות (יומא סב:):

דאֶת־הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח.), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:

הוַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:

סלת למנחה. מנחת נסכים:

ועֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָֹה:

העשיה בהר סיני. כאותן שנעשו בימי המלואים. דבר אחר, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות (שם כד, ו.), מלמד שטעונה כלי:

זוְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָֹה:

ונסכו. יין:

בקדש הסך. על המזבח יתנסכו:

נסך שכר. יין המשכר, פרט ליין מגתו (בבא בתרא צז.):

חוְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה:

ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

טוּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי־כְבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:
יעֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל־עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:

עולת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו:

על עולת התמיד. אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין (ספרי קמד.), וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה:

יאוּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָֹה פָּרִים בְּנֵי־בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
יבוּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:

ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת נסכים:

יגוְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָֹה:
ידוְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב אין לו תשלומין:

טווּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָֹה עַל־עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:

ושעיר עזים וגו'. כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט.), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו, ומדרשו באגדה, אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה:

ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת:

x
פנחס חמישי (עם פרש״י) -- במדבר: כ״ח, א׳ - ט״וחומש:
צ׳ - צ״ותהילים:
אך הענין יובן - ״צד״ החי׳ וכו׳תניא:
הל׳ כלאים פרק ו-חרמב״ם ג״פ:
הל׳ ביאת המקדש פרק ברמב״ם פ״א:
מל״ת ריז. ריחספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת חנה עטל (בכרך) ע״ה בת יבלחט״א ר׳ דוד (צירקינד)