הלכות שופר פרק ג
א) כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה, תשע תקיעות: לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלושה פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה; ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי, אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן -- תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.
ב) תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלייות, ואין אנו יודעין היאך היא: אם היא היללה שמייללין הנשים בנהייתן בשעה שמייבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מיילל; לפיכך אנו עושין הכול, האנחה והיללה. [ג] והיללה, היא שאנו קוראין תרועה; והאנחה זו אחר זו, היא שאנו קוראין אותה שלושה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא:
ג) מברך; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים: נמצא מניין התקיעות, שלושים -- כדי להסתלק מן הספק.
ד) שיעור תרועה, כשתי תקיעות; שיעור שלושה שברים, כתרועה. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה, ומשך בה כשניים בראשונה -- אין אומרין תיחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת; וחוזר ותוקע ומריע ותוקע, שלושה פעמים.
ה) שמע תקיעה אחת בשעה זו, ושנייה בשעה שנייה, אפילו שהה כל היום כולו -- הרי אלו מצטרפין, ויצא ידי חובתו: והוא, שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה, וכיוצא בזה.
ו) שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת; תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה, יצא -- ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו. ואינו יוצא ידי חובתו, עד שישמע כל התשע תקיעות, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו.
ז) הציבור, חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות. כיצד, אומר שליח ציבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכייות, ותוקע שלוש; ואומר זכרונות, ותוקע שלוש; ואומר שופרות, ותוקע שלוש; ואומר עבודה והודייה וברכת כוהנים.
ח) שלוש ברכות אמצעייות אלו של ראש השנה, ושל יום הכיפורים של יובל -- שהן מלכייות וזכרונות ושופרות -- מעכבות זו את זו. וצריך לומר בכל ברכה מהן, עשרה פסוקין מעין הברכה -- שלושה פסוקין מן התורה, ושלושה מספר תילים, ושלושה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו. ואם השלים בנביא, יצא; ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, יצא; ואפילו אמר ובתורתך ה' אלוהינו כתוב לאמור ואמר פסוק של תורה והפסיק, שוב אינו צריך כלום.
ט) אין מזכירין זכרונות מלכייות ושופרות של פורענות -- זכרונות כגון "ויזכור, כי בשר המה..." (תהילים עח,לט), מלכייות כגון "בחמה שפוכה, אמלוך עליכם" (יחזקאל כ,לג), שופרות כגון "תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה..." (הושע ה,ח). ולא זכרון יחיד אפילו לטובה -- כגון "זוכרני ה', ברצון עמך" (תהילים קו,ד), "זוכרה לי אלוהיי, לטובה" (נחמיה ה,יט). ופקדונות אינם כזכרונות -- כגון "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג,טז). ויש לו להזכיר פורענות של אומות העולם -- כגון "ה' מלך, ירגזו עמים" (תהילים צט,א), "זכור ה' לבני אדום, את יום ירושלים" (תהילים קלז,ז), "ואדוניי אלוהים בשופר יתקע, והלך בסערות תימן" (זכריה ט,יד).
י) "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד), "אתה הוראת לדעת..." (דברים ד,לה), "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת -- אין, עוד" (דברים ד,לט) -- כל פסוק מאלו, מלכות הוא עניינו, אף על פי שאין בו זכר מלכות, והרי הוא כמו "ה' ימלוך, לעולם ועד" (שמות טו,יח), "ויהי בישורון, מלך..." (דברים לג,ה).
יא) [י] המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור, כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר, יושבין כל העם; ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונין אמן. ותוקע שלושים תקיעות שאמרנו, מפני הספק על הסדר. ואומרים קדיש, ועומדין ומתפללין תפילת מוסף. ואחר שגומר שליח ציבור ברכה רביעית שהיא מלכייות, תוקע תקיעה שלושה שברים תרועה תקיעה פעם אחת; ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלושה שברים ותקיעה; ומברך ברכה שישית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת, וגומר התפילה.
יב) [יא] זה שתוקע כשהם יושבין, הוא שתוקע על סדר ברכות כשהן עומדין, ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב, לתקיעות שעל הסדר; ואם סח ביניהן, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך.
יג) [יב] בדין היה שיתקעו על כל ברכה, כל בבא מהן שלושה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין; אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא דיי להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו, בציבור; אבל ביחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב -- ואין בזה מנהג.
יד) [יג] התקיעות אינן מעכבות את הברכות, והברכות אינן מעכבות את התקיעות. שתי עיירות, באחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם -- הולך לשנייה, שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.
הלכות סוכה פרק ד
א) שיעור הסוכה -- גובהה, אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבה, אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו להוסיף ברוחבה אפילו כמה מילין. הייתה פחותה מעשרה, או משבעה על שבעה, או גבוהה מעשרים אמה כל שהוא -- הרי זו פסולה.
ב) סוכה שאין לה שלוש דפנות, פסולה. היו לה שתי דפנות גמורות זה בצד זה כמין גם -- עושה דופן שיש ברוחבו יתר על טפח, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחד משתי הדפנות, ודייו; וצריך לעשות לה צורת פתח, מפני שאין לה שלוש דפנות גמורות. וכבר ביארנו בהלכות שבת, שצורת פתח האמורה בכל מקום, אפילו קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן אף על פי שאינו מגיע להן.
ג) היו לה שתי דפנות זה כנגד זה וביניהן מפולש -- עושה דופן שיש ברוחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחת משתי הדפנות, וכשרה; וצריך לעשות לה צורת פתח. קנים היוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה, ודופן אחת נמשכת עימהן, הרי הן כסוכה.
ד) דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה, ולא היו מגיעות לארץ -- אם היו גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; פחות מכן, כשרה. היו הדפנות דבוקות בארץ, ולא היו מגיעות לסכך -- אם גבוהות עשרה טפחים, אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות, כשרה: ובלבד שיהיו הדפנות, מכוונות תחת שפת הגג; הרחיק את הגג מן הדופן שלושה טפחים, פסולה -- פחות מכן, כשרה. תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע, בפחות משלושה סמוך לארץ, ובפחות משלושה סמוך לגג -- הרי זו כשרה.
ה) העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות, אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם -- הרי זו כשרה: שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה.
ו) העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה -- כשרה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן, או על גבי הגמל -- כשרה, ואין עולין לה ביום טוב: לפי שאסור לעלות באילן, או על גבי בהמה. היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם ומקצתן אילנות, רואין: כל שאילו ניטלו האילנות, היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם -- עולין לה ביום טוב.
ז) סוכה שאין לה גג, פסולה. כיצד, כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זה בזה כמין צריף, או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל; ואם היה לה גג אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח -- הרי זו כשרה. סוכה עגולה, אם יש בהקיפה כדי לרבע בה שבעה טפחים על שבעה טפחים, אף על פי שאין לה זווייות, הרי זו כשרה.
ח) סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין, בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים -- כשרה. [ט] לא היו לה פצימין, פסולה -- מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי: שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה; ואמצעי האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.
ט) [י] סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, או על גבי באר שיש לה פסין, הרי זו סוכה כשרה, לאותה שבת שבתוך החג בלבד -- מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לעניין שבת, נחשוב אותן כמחיצות לעניין סוכה.
י) [יא] נעץ ארבעה קונדסין על ארבע זווייות הגג, וסיכך על גבן -- הואיל והסיכוך על שפת הגג, כשרה, ורואין את המחיצות התחתונות, כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך.
יא) [יב] סוכה שיש לה פתחים הרבה, ויש בכתליה חלונות הרבה -- הרי זו כשרה, ואף על פי שפרוץ מרובה על העומד: ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר; אבל אם היה בה פתח יתר על עשר, אף על פי שיש לו צורת פתח, צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.
יב) [יג] סוכה שאווירה גבוה מעשרים אמה, ומיעטה בכרים וכסתות -- אינו מיעוט, ואפילו ביטלם. מיעטה בתבן וביטלו -- הרי זה מיעוט, ואין צריך לומר עפר וביטלו; אבל בעפר סתם אינו מיעוט. הייתה גבוהה מעשרים אמה, והוצין יורדין לתוך עשרים -- אם הייתה צילתן מרובה מחמתן, ייחשבו כגג עבה וכשרה.
יג) [יד] בנה איצטבה בה כנגד דופן האמצעית על פני כולה -- אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה, כשרה. בנה איצטבה מן הצד -- אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה. בנה איצטבה באמצעה -- אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה, והרי מן האיצטבה עד הסיכוך פחות מעשרים אמה. בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה -- פסולה, שאין אלו מחיצות הניכרות, ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא דפנות.
יד) [טו] הייתה פחותה מעשרה, וחקק בה להשלימה לעשרה -- אם יש משפת חקק ולכותל שלושה טפחים, פסולה; פחות מכן, כשרה, שכל פחות משלושה הרי הוא כדבוק, כמו שביארנו בהלכות שבת.
טו) [טז] דופני סוכה, כשרין מן הכול -- שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום, ואפילו מבעלי חיים. ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה: והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן; אבל אם עשהו לדעת, אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג. וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב.
הלכות סוכה פרק ה
א) הסכך של סוכה, אינו כשר מכל דבר -- אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ, שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושר ונובל תמיד.
ב) סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ, או במחובר, או בדבר שמקבל טומאה -- פסולה. אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל, או בדבר שריחו רע -- כשרה: שלא אמרו אין מסככין באלו, אלא כדי שלא יניח הסוכה וייצא. וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו.
ג) סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות -- פסולה, מפני שאינן גידולי קרקע. הדלה עלי גפנים וכיוצא בהן, עד שנעשו סוכה -- פסולה, שהרי לא נעקרו. סיככה בכלי העץ ובמחצלות העשויות לשכיבה, וכיוצא בהן -- פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה. וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן -- פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה: שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו.
ד) [ג] סיככה באוכלין -- פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה. סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, מכבדות ובהן תמרים, וכן כל כיוצא בהן -- רואין: אם פסולת מרובה על האוכלין, מסככין בהן; ואם לאו, אין מסככין בהן. סיכך בירקות שאם ייבשו ייבולו ולא יישאר בהן ממש, אף על פי שהן עתה לחים, הרי מקומן נחשב כאילו הוא אוויר, וכאילו אינם.
ה) [ד] סיככה בפשתי העץ, שלא דק אותן ולא ניפצן -- כשרה, שעדיין עץ הוא; ואם דק וניפץ אותן, אין מסככין בו -- מפני שנשתנית צורתו, וכאלו אינן מגידולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים.
ו) [ה] סיככה בחיצין -- בזכרים, כשרה; בנקבות, פסולה -- אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול.
ז) [ו] מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף -- קטנה, סתמה לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לסיכוך; גדולה, סתמה לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לשכיבה. ואם יש לה קיר, אפילו גדולה, אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול; ואפילו ניטל הקיר שלה, אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים.
ח) [ז] נסרים שאין ברוחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין; ואם יש ברוחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינן משופין -- גזירה, שמא יישב תחת התקרה, וידמה שהיא כסוכה. נתן עליה נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים, כשרה -- ואין ישנין תחתיו; והישן תחתיו, לא יצא ידי חובתו. היו נסרין שיש ברוחבן ארבעה ואין בעוביין ארבעה, והפכן על צידיהן שאין בהן ארבעה וסכך בהן -- הרי זו פסולה, שזה הנסר פסול, בין שסיכך ברוחבו, בין שסיכך בעובייו.
ט) [ח] תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין תקועין בלבד -- הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה -- ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר.
י) [ט] סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום -- כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן. אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל. וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה -- אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה -- כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל.
יא) [י] חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן -- גזירה, שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך ויישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשת מאליה; ואם התירן, כשרות. ואין חבילה פחותה מעשרים וחמישה בדים.
יב) [יא] חבילות קטנות שאגדן למניין, מסככין בהן. וכן החותך ראש הדקל והחרייות אגודות בו, מסככין בו, שאגד בידי שמיים, אינו כחבילה. ואפילו קשר ראשי החרייות כולן מצד האחד, שנמצאו כחבילה אחת, אחד משני ראשיה בידי שמיים, ואחד בידי אדם -- מסככין בה: שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד היא שהרי אגודה בידי שמיים. וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו, אינו אגד.
יג) [יב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשיה בתוך הבית. הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן -- אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה; ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.
יד) [יג] עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהן -- אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה. סיכך בזה לעצמו וזה לעצמו, זה בצד זה -- אם יש בסכך פסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד -- הרי זו פסולה. [יד] במה דברים אמורים, בקטנה. אבל בסוכה גדולה, סכך פסול באמצע -- פוסל בארבעה טפחים, פחות מכן כשרה; ומן הצד -- פוסל בארבע אמות, ופחות מכן כשרה.
טו) כיצד, בית שנפחת באמצעו וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה -- אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מכן, רואין כאילו הכותל נעקם, וייחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל, וכשרה. ודבר זה הלכה למשה מסיניי.
טז) [טו] ואי זו היא סוכה קטנה, כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים; וגדולה, כל שיישאר בה יתר על הסכך הפסול שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר.
יז) [טז] סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלושה טפחים אלא פחות -- אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול, כשרה; ואם היה זה כמו זה בצמצום, אף על פי שאין במקום אחד שלושה, הרי זו פסולה, מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.
יח) [יז] פרס עליה בגד מלמעלה, או פרס תחתיה מפני הנשר, פסולה; פרסו כדי לנאותה, כשרה. וכן אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים וכלים שתלין בה, בין בכתליה בין בסכך, כדי לנאותה -- כשרה.
יט) [יח] נואי הסוכה, אין ממעטין בגובהה, אבל ממעטין ברוחבה; היו נואי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה, שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן.
כ) [יט] סכך שהיו בו חלונות שהאוויר נראה מהן -- אם יש בכל האוויר ככל מקום המסוכך, הרי זו פסולה, מפני שחמתה תהיה מרובה על צילתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך; ואם היה הסכך רב על האוויר, כשרה.
כא) [כ] במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אוויר שלושה טפחים; אבל אם היה אוויר שלושה טפחים, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה, עד שימעטנו משלושה. מיעטו בדבר הפסול כגון כלים וכסות -- אם סוכה גדולה היא, כשרה; ואם בסוכה קטנה, פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו. היה רוב הסיכוך צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו חמתו מרובה מצילתו, הואיל וצילת הכול מרובה מחמת הכול, כשרה.
כב) [כא] דרך הסיכוך להיות קל, כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים; הייתה מעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה. היה הסיכוך מדובלל, והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה -- כשרה: ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד, שלושה טפחים. ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר, אף על פי שהוא גבוה יתר משלושה טפחים, רואין אותו כאילו ירד למטה, ונגע בשפת זה היורד -- והוא, שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.
כג) [כב] העושה סוכה על גבי סוכה -- התחתונה פסולה, כמי שעשה סוכה בתוך הבית; והעליונה, כשרה. במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, בשהיה גובה חלל העליונה עשרה טפחים או יתר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדוחק; אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה, או שלא הייתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדוחק -- אף התחתונה כשרה: והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת.
כד) [כג] מיטה שבתוך הסוכה, אם גבוהה עשרה טפחים, היושב תחתיה, לא יצא ידי חובתו -- מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה. וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח, אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנין בה בסוכה. וכן המעמיד ארבעה עמודים, ופרס סדין עליהן, אם גבוהין עשרה, הרי זו כסוכה בתוך סוכה.
כה) [כד] אבל שני עמודים שפרס עליהן סדין, וכן כילה שאין בגגה טפח, אפילו גבוהין כל שהוא, מותר לישן תחתיהן בסוכה -- שאינן כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין לה גג.
כו) [כה] סוכה שאולה, כשרה; וכן הגזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא -- שאין הקרקע נגזלת; ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה, יצא -- תקנת חכמים היא שאין לבעל העצים, אלא דמי עצים בלבד. ואפילו גזל נסרים והניחן, ולא חיברן ולא שינה בהן כלום -- יצא. העושה סוכה ברשות הרבים, הרי זו כשרה.