הלכות מעשרות פרק ד
א) אין הטבל נקבע למעשר מן התורה -- עד שיכניסנו לביתו, שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג): והוא, שיכניסנו דרך השער, שנאמר "ואכלו בשעריך" (דברים כו,יב); אבל אם הכניס תבואתו דרך גגין וקרפיפות -- פטור מן התרומה, ומן המעשרות.
ב) ייראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל, עד שייקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה; אבל אם נקבע בשאר השישה דברים שמנינו, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם. וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק, אחר שנגמרה מלאכתן, אינו לוקה אלא מכת מרדות, כמו שביארנו -- שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.
ג) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו קובע. וכן הגגין אינן קובעין, אף על פי שהבית שלמטה קובע; ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שהיה הבית משופע ועולה -- אינו פוטר מן המעשר, אלא הרי גג זה כמקצת אוויר הבית.
ד) הצריפין, והבורגנין, ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כתלים, וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגינות בימי הקיץ -- אף על פי שדרין בהן כל ימי הקיץ, ויש בהן ריחיים ותרנגולין -- אינן קובעין למעשר; וכן סוכת היוצרין החיצונה, וסוכת החג בחג -- אינן קובעין: שכל אלו, אין דירתן קבע.
ה) הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן, אף על פי שאינן טובלין לכל אדם. וכן בית הספר ובית המדרש, טובלין לזה שיושב בהן ומלמד, מפני שהן כביתו; ואין טובלין לאחרים.
ו) בית הכנסת ובית התלמוד -- אם יש בהן בית דירה, קובעין; ואם לאו, אין קובעין. האורירות והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס, אינן קובעין; ואם היו לדירה, קובעין.
ז) כשם שהבית קובע למעשר, כך החצר קובעת למעשר; ומשייכנסו לחצר דרך השער, נקבעו -- אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.
ח) איזו היא חצר הקובעת -- כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה; או חצר שאם ייכנס אדם לה, אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה שני דיורין, או שהיא לשני שותפין, שאחד פותח אותה ונכנס, ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל -- הואיל והן פותחין ונועלין, הרי זו קובעת.
ט) בית שער של חצר, והאכסדרה, והמרפסת -- הרי הן כחצר: אם הייתה קובעת, קובעין; ואם לאו, אין קובעין.
י) שתי חצרות זו לפנים מזו, שתיהן קובעות; סוכת היוצרין זו לפנים מזו -- הפנימית קובעת, והחיצונה אינה קובעת. והחנות קובעת כבית.
יא) המוליך פירותיו ממקום למקום -- אף על פי שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך, לא נקבעו; אלא אוכל מהן עראי, עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. וכן בחזירתו. [יב] הרוכלין המחזרין בעיירות, שהן נכנסין מחצר לחצר -- אוכלין עראי, עד שמגיעין לבית שלנין בו.
יב) [יג] המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות, שכח והכניסן לתוך ביתו -- הרי זה מותר להוציאן ולאכול מהן עראי; וכן אם שכח והעלן לגג, אוכל מהן עראי בגג. הביאן לאוכלן בראש גגו, ושכח והכניסן לחצר חברו -- נקבעו, ולא יאכל עד שיעשר.
יג) [יד] חצר שהיא נעדרת, הרי היא כגינה ואוכלין בתוכה עראי -- והוא, שייעדר רובה. ואם זרע רובה, אין אוכלין בה עראי; וכן אם נטע רובה. ואם נטע לנואי חצר -- הואיל והיא נעדרת, הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות.
יד) [טו] תאנה שהיא עומדת בחצר -- אוכל ממנה אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב במעשר. במה דברים אמורים, בשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה, ממלא את חיקו ואוכל שם -- שאין אוויר חצר קובע למעשר.
טו) [טז] הייתה עומדת בחצר, ונוטה לגינה -- הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו, כאילו הייתה נטועה בגינה; הייתה נטועה בגינה, ונוטה לחצר -- הרי זו כנטועה בחצר, שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.
טז) [יז] גפן שהיא נטועה בחצר -- לא ייטול את כל האשכול ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת; וכן ברימון -- לא ייטול את כל הרימון, אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם. וכן באבטיח -- סופת אותו בקרקע, ואוכלו משם. היה אוכל באשכול בגינה, ונכנס מן הגינה לחצר -- אף על פי שיצא מן החצר, לא יגמור עד שיעשר.
יז) [יח] כוסבר שהיא זרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב לעשר. וכן כל כיוצא בזה.