הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ח
א) הלוקח בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר תאווה, ממי שאינו תגר, ואינו מדקדק -- יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר; אבל הלוקח מן התגר, לא יצא העור לחולין.
ב) וכן הלוקח כדי יין סתומות, מקום שדרכן להימכר סתומות, ממי שאינו תגר -- יצא הקנקן לחולין. לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים, כדי שלא יצא הקנקנן לחולין. ואם רצה להחמיר על עצמו, ולמכור במידה -- יצא הקנקן לחולין.
ג) לקחן פתוחות או סתומות, במקום שדרכן להימכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו -- לא יצא הקנקנן לחולין.
ד) לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי, לא יצאו דמי הכלי לחולין. [ד] לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, יצאו קליפיהן לחולין. לקח חותל תמרים, יצא החותל לחולין. קופה של תמרים -- אם דרוסות, יצאו הקופות לחולין; ואם אינן דרוסות, לא יצאו הקופות לחולין.
ה) מי שהיה לו יין של מעשר שני, והשאיל קנקניו לאותו מעשר -- אף על פי שסתם את פיהן, לא קנה מעשר את הקנקנים. כנס היין לתוכן סתם -- אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהן, לא קנה מעשר; ואם משסתם, קרא שם, ועשהו מעשר -- קנה מעשר את הקנקן.
ו) הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר ודבש של מעשר שני סתם -- בין שסתם בין שלא סתם, לא קנה מעשר את הקנקנין.
ז) [ו] צבי שלקחו בכסף מעשר, ומת -- ייקבר בעורו; לקחו חי, ושחטו, ונטמא -- הרי זה ייפדה כשאר פירות מעשר שנטמאו.
ח) המניח דינר מעשר שני, להיות אוכל כנגדו עד שייצא לחולין, והיה הדינר יוצא בעשרים מעה, אכל עליו בעשר מעין, והוזלו המעות לאחר זמן, והרי הדינר יוצא בארבעים מעה -- צריך לאכול עליו בעשרים מעה, ואחר כך יצא לחולין; הוקרו המעות, והרי הדינר יוצא בעשר מעין -- אוכל עליו בחמש מעין, ואחר כך יצא לחולין.
ט) [ז] הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר, ומשך הפירות, ולא הספיק ליתן הסלע, עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתיים -- הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (?), בנתינת הכסף קונה; והשכר למעשר.
י) [ח] משך פירות בשתי סלעים, ולא הספיק ליתן המעות, עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע -- אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת; ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין, ונותן למוכר. ואם היה המוכר עם הארץ, הרי זה מותר ליתן לו סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי.
יא) נתן לו סלע של מעשר, ולא הספיק למשוך הפירות, עד שעמדו בשתיים -- מה שפדה פדה, והדין ביניהן; [ט] נתן לו שני סלעים של מעשר, ולא הספיק למשוך הפירות, עד שחזרו להיות בסלע -- מה שפדה פדה, ומידת הדין ביניהן: שמעשר שני, פדייתו היא משיכתו.
יב) [י] מי שהיו לו פירות חולין בירושלים, והיו לו מעות מעשר שני חוץ לירושלים -- אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו, ויאכל הפירות שם בטהרה; ויצאו אותן המעות לחולין במקומן.
יג) [יא] היו לו מעות מעשר שני בירושלים, ויש לו פירות חוץ לירושלים -- אומר הרי המעות האלו מחוללין על הפירות ההם, ויצאו המעות לחולין; ויעלו הפירות וייאכלו בירושלים: שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד, בשעת החילול.
יד) [יב] מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים, וצרך להם, ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן -- אומר לחברו, הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך: ונמצאו אותן הפירות לקוחין בכסף מעשר, ויאכל אותן חברו בטהרה; ולא הפסידו כלום, ויצאו המעות לחולין.
טו) [יג] במה דברים אמורים, בשהיה חברו בעל הפירות חבר -- שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר; לפיכך אם היו המעות של דמאי, אומר כן אף לעם הארץ. ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ, ועל מעותיו; ואין חוששין להן שמא של מעשר שני הן.
טז) [יד] המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך -- כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה, יצא לחולין. במה דברים אמורים, בשל דמאי; אבל בשל ודאי, לא יצא לחולין עד שיישאר ממנו פחות משווה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש -- כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי פרוטה.
יז) [טו] טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהן -- מניחין סלע של מעשר שני, ואומרין, כל שהטהורין אוכלין ושותין, סלע זו מחוללת עליו; ותצא הסלע לחולין: שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה -- ובלבד שלא ייגעו הטמאים במאכל, שלא יטמאוהו.