הלכות ביכורים פרק ז
א) שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור, שנגעו זו בזו, ונשכו זו את זו -- אם היו של שניים -- אפילו הן ממין אחד, פטורין מן החלה: שסתם שניים מקפידין. ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות.
ב) היו שתיהן של איש אחד -- אם היו ממין אחד, מצטרפין וחייבת בחלה; ואם היו שני מינין, אין מצטרפין: שסתם אחד אינו מקפיד. ואם היה מקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו, ולא תתערב עימה -- אפילו היו ממין אחד, אין מצטרפות.
ג) וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד, עיסת החיטים שנגעה בעיסת הכוסמין -- מצטרפות; נגעה בשאר המינין, אין מצטרפות. וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין, או שיבולת שועל, או שיפון, וכן עיסת כוסמין ושל שיבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלושתן בחברתה -- הרי אלו מצטרפות.
ד) עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן, אף על פי שהן ממין אחד -- כדי שלא יאמרו, תורמין מן החדש על הישן; ולא יתרום מאמצע שתיהן -- אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן, ויצרף להן להשלים השיעור.
ה) במה דברים אמורים, בעיסה שנגעה בעיסה אחרת; אבל הבולל קמח חמשת המינין, ועשה מהן עיסה אחת -- הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה, כמו שביארנו.
ו) [ה] עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע, כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת גוי -- אף על פי שנוגעות זו בזו, אינן מצטרפות: שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע.
ז) [ו] היה באמצע עיסה שהורמה חלתה, מצטרפות -- שהעיסה שביניהן כבר הייתה מחוייבת בחלה; וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש, מצטרפות -- מפני שראויה לפדותה, ותתחייב בחלה. וכן אם הייתה ביניהן עיסת מין אחר, או עיסת איש אחר, או עיסת חדש -- הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.
ח) [ז] שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, שהפריש מזו חלה ומזו חלה, וחזרו ונגעו זו בזו, והרי בשתיהן כשיעור -- חייבין להפריש מהן חלה, שהחלות הראשונות אינן כלום.
ט) [ח] שני גויים שעשו עיסה כשיעור, וחלקו אותה, ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור -- הרי זו חייבת: שלא הייתה לה שעת חובה כשהיו גויים, שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.
י) [ט] אבל שני ישראליים שעשו כך, וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור -- הרי זו פטורה: שכבר הייתה לה שעת חובה; והיו פטורין באותה שעה, מפני שעשו אותה לחלוק.
יא) [י] הייתה העיסה ביד הגוי והישראלי בשותפות, וחלקו, ואחר כך נתגייר הגוי, והוסיף הגר על שלו וישראלי על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור -- של ישראל חייבת, ושל גוי פטורה.
יב) [יא] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה -- הרי זה מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה, ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור: כדי שייטול מן המוקף. ואם אין לו עיסה שנייה -- נעשת זו כולה טבל, ומפריש חלה על הכול: שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.
יג) [יב] עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, הרי היא כחולין לעניין הטומאה -- שאין השני עושה שלישי בחולין, כמו שיתבאר במקומו; ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. לפיכך שתי עיסות, אחת טמאה ואחת טהורה -- נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה, ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה, כדי לתרום מן המוקף.
יד) [יג] עושה אדם עיסה טהורה, ואינו מפריש חלתה, ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות -- עד שתיעשה העיסה שהניח כולה חלה, וייתננה לכוהן: והוא, שלא תיפסל מאוכל אדם; אבל משתסרח, אינו מפריש עליה.
טו) במה דברים אמורים, בשהיו אותן העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה מהן חלה או לא הורמה -- שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה, ושלא מן המוקף.