הלכות מעילה
הלכות מעילה. יש בכללן שלוש מצוות -- אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן, וזה הוא דין המועל; (ב) שלא לעבוד בקודשים; (ג) שלא לגוז קודשים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות מעילה פרק א
א) אסור להדיוט ליהנות מקודשי ה' -- בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית; וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי ה', מעל.
ב) דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים -- אין בהן מעילה: אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן -- הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל; ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה -- הואיל והייתה להן שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה.
ג) המועל בזדון -- לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו. ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך... נדריך" (דברים יב,יז) -- מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולו לה'; והוא הדין, לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו, בין מקודשי המזבח, בין מקודשי בדק הבית -- אם נהנה מהן בשווה פרוטה, לוקה.
ד) מעל בשגגה -- משלם מה שנהנה, ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו; וזה הוא הנקרא אשם מעילות, שנאמר "וחטאה בשגגה, מקודשי ה' -- והביא אשמו... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו..." (ויקרא ה,טו-טז). ושילום הקרן בתוספת חומש, עם הבאת הקרבן -- מצות עשה.
ה) [ד] תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין הכפרה; ואין החומש מעכב: שנאמר "באיל האשם" (ויקרא ה,טז) -- איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב. [ה] הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו, לא יצא; נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקרבן והחומש. והרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו, מוסיף חומש על החומש; וכבר ביארנו כמה פעמים שהחומש, אחד מארבעה מן הקרן -- עד שיהיה הוא וחומשו חמישה.
ו) יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים; והנהנה בהן, משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם.
ז) כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים -- אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט); והוא הדין, לשאר קודשים. והגוזז את השור, או העובד בצאן -- לוקה מן התורה; ותולש, אינו כגוזז. וייראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול -- לא יהי זה חמור מן השבת.
ח) ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה -- הרי הן אסורין בגיזה ועבודה; והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה.
ט) בהמת הקודש שנפל בה מום, ונפדת כמו שביארנו -- אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתישחט; נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה. במה דברים אמורים, בשקדם הקדשן את מומן, או קדם מום עובר להקדשן; אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם.
י) נפדת -- הרי זו כחולין לכל דבר, ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד: חוץ מן הבכור והמעשר -- שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילתן, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, לעולם. ואסור להרביע בבכור, ובפסולי המוקדשין.
יא) [י] מותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה; ואותו השיער שתלש או שנשר מן הבהמה, או מן הבכור והמעשר -- הרי זה אסור בהניה, אפילו לאחר שיישחטו מפני מומן: גזירה -- שמא ישהה אותם, הואיל ואינם באין לכפרה.
יב) אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם, מותר בהניה לאחר שחיטתן מפני מומן -- הואיל ולכפרה הן באין, אינו משהה אותן. ואם נתלש מן העולה, הרי זה ספק. וכל שייתלש מכל הקודשים אחר שנפל בהם מום, הרי הוא מותר בהניה -- שהרי לא תלש בידו: חוץ מן הבכור והמעשר -- שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום, אסור בהניה.
יג) [יא] השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין -- ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.
יד) [יב] קודשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים; אבל מן התורה, אינן אסורין. לפיכך הגוזז אותן, או העובד בהן -- אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.
טו) [יג] המקדיש עובר למזבח -- אימו אסורה בעבודה, מדברי סופרים: מפני שעבודתה מכחשת את העובר, גזרו בה. והרי היא מותרת בגיזה, שאין בזה הפסד לוולד.
טז) הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית, בין למזבח -- הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה; לפיכך אין לוקין עליה.