הלכות טומאת מת פרק ג
א) אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל -- המת, אפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, וכזית מבשר המת, וכזית נצל, ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, והשדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו, ורובע עצמות מכל מקום אף על פי שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, ורביעית דם תבוסה: הכול שתים עשרה.
ב) ואלו מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באוהל -- אבר מן החי שחסר בשרו, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו, והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות, ועצם אחד אפילו כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס: הכול שבע.
ג) הגולל והדופק -- מטמאין במגע ובאוהל כקבר, ואינן מטמאין במשא. הרקב -- מטמא במשא ובאוהל, ואינו מטמא במגע.
ד) טומאת רובע עצמות באוהל, וטומאת רביעית דם, וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי -- ייראה לי שכולן, טומאתן אינה דין תורה: שהרי אין הנזיר מגלח עליהן, כמו שביארנו בנזירות; ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש. לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אינה דין תורה.
ה) [ד] אין רקב המת מטמא -- עד שייקבר ערום, בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן, ויהיה כולו שלם: חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או של מתכת -- אין רקבו טמא, מפני שרקב הכסות או רקב העץ או חלודת המתכת תתערב ברקב הווייתו. ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא, הרי הוא בטומאתו. ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד; אבל הרוג, אין לו רקב.
ו) [ה] קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או שקברו אישה עוברה ועוברה במעיה -- אין להן רקב. [ו] טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא עד שירקיב מאליו. [ז] טחנו כולו, והניחו עד שהרקיב, או שהרקיב מקצתו כשהוא חי, ומת והרקיב כולו -- הרי זה ספק; ואם נטמא למלוא חופניים מרקב, זה הרי זה טמא בספק.
ז) [ח] מלוא חופניים ועוד מעפר הנמצא תחת המת, או מעפר הנמצא בקבר, ואין ידוע מה טיבו, אם הוא רקב שמטמא באוהל, או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו -- הרי זה מטמא במשא ובאוהל: שהרי יש במלוא חופניים ועוד, מלוא חופניים רקב. וייראה לי שאף זו, טומאה מדברי סופרים.
ח) [ט] המת שנשרף, ושלדו קיימת, והיא השדרה והצלעות -- הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך; אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור. וכן שפיר מרוקם שטרפו במים -- טהור, שהרי נתבלבלה צורתו.
ט) [י] בשר המת שנפרך ונעשה כקמח, טהור; וכן אפר השרופין, טהור. וכן התולעים הנהווין מבשר המת, בין חיים בין מתים -- טהורין. וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום -- בין במת, בין בנבילה ושרץ.
י) [יא] עור האדם כבשרו. ואם עיבדו כל צורכו, או הילך בו כדי עובדה -- הרי זה טהור, מן התורה; אבל מדבריהם, מטמא בכזית כבשר המת -- גזירה, שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם וישתמשו בהן.
יא) [יב] עור הבא כנגד פניו של אדם כשייוולד, בין שהיה חי ואימו חיה, בין שנולד מת ואימו מתה -- הרי זה טהור, מפני שהוא כמו פרש או צואה וקיא וכיוצא בהן.
יב) [יג] כל שבמת, טמא -- חוץ מן השיניים והשיער והציפורן, הואיל וגזען מחליף; ובשעת חיבורן, הכול טמא. כיצד, המת בחוץ, ושיערו בתוך הבית -- נטמא כל אשר בבית; וכן הנוגע בשיערו או בשיניו או בציפורניו, כשהן מחוברין -- נטמא.
יג) שיערו העומד להיגזז, וציפורנו העומד להינטל -- הואיל והן עומדין להינטל, יש בהן ספק; לפיכך הנוגע בהן, הרי הוא ספק טמא.
יד) כל משקה היוצא מן המתים, טהור -- חוץ מדמו; וכל מראה דמים מן המת -- טמא, כמו שביארנו. ומפני מה לא גזרו על משקה המת, כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאין: מפני שהמת -- הכול בדלין ממנו, לא גזרו על משקיו.
טו) [יד] כבד שנימוחה -- מטמאה ברביעית, מפני שהיא כדם קופה. דם קטן, שיצא כולו -- אם אין בו רביעית -- טהור, אף על פי שהוא כל דם שבו. [טו] ואלו, אם חסרו כל שהוא, טהורין -- רביעית דם, ועצם כשעורה, וכזית בשר, וכזית נצל, ומלוא חופניים רקב, ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא.