הלכות מאכלות אסורות פרק יא
א) יין שנתנסך לעבודה זרה, אסור בהניה; והשותה ממנו כל שהוא, לוקה מן התורה. וכן האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה זרה, מבשר או מפירות, אפילו מים ומלח -- האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח). [ב] יין שנתנסך לה, כזבח שקרב לה; וכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור, שנאמר בעבודה זרה "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
ב) [ג] יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם -- אסור בהניה כיין שנתנסך; ודבר זה, מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. [ד] וכל יין שייגע בו הגוי, הרי זה אסור -- שמא ניסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודה זרה. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי, דינו כסתם יינם -- שהוא אסור בהניה.
ג) [ה] גוי שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק גוי שנגע ביין -- אסור בשתייה, ומותר בהניה. הלוקח עבדים מן הגויים, ומלן וטבלן -- מיד אינן מנסכין; ויין שייגעו בו, מותר בשתייה -- ואף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל, ולא פסקה עבודה זרה מפיהן. [ו] בני השפחות הגויות שנולדו ברשות ישראל ומלו, ועדיין לא טבלו -- הגדולים אוסרין היין כשייגעו בו, והקטנים אינן אוסרין.
ד) [ז] גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו -- יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים -- יינם אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים, עובדי עבודה זרה הן: סתם יינם, אסור בהניה.
ה) [ח] כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור -- אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה; ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה זרה.
ו) [ט] אין מתנסך לעבודה זרה, אלא יין שראוי להקריב על גבי המזבח; ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי -- אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד; אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה -- אם נגע בו, נאסר.
ז) [י] הורו גאוני המערב, שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור -- הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל או כשיכר ואינו מתנסך; ומותר לשתותו עם הגוי.
ח) [יא] מאימתיי ייאסר יין הגויים, משידרוך ויימשך היין -- אף על פי שלא ירד לבור, אלא עדיין הוא בגת -- הרי זה אסור; לפיכך אין דורכין עם הנוכרי בגת, שמא ייגע בידו וינסך -- ואפילו היה כפות. ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים וזגין ולא ירד לבור.
ט) [יב] נוכרי שדרך היין ולא נגע בו, והרי ישראל עומד על גביו, וישראל הוא שכנסו בחבית -- הרי זה אסור בשתייה. [יג] החומץ של גויים אסור בהניה, מפני שנעשה יין נסך קודם שיחמיץ.
י) גוי שהיה דורס ענבים בחבית -- אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, אין חוששין משום יין נסך; היה אוכל מן הסלים, והותיר כסאה וכסאתיים, וזרקן בגת -- אף על פי שהיין מנתז על הענבים, אינו עושה יין נסך.
יא) [יד] החרצנים והזגין של גויים -- אסורין בהניה, כל שנים עשר חודש; ולאחר שנים עשר חודש, כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית, ומותרין באכילה. וכן שמרים של יין שיבשו -- לאחר שנים עשר חודש מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.
יב) [טו] נודות הגויים וקנקניהן שהכניסו בהן הגויים יינם -- אסור ליתן לתוכן יין, עד שיישנן שנים עשר חודש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן, או שייחמו, או עד שייתן לתוכן מים שלושה ימים מעת לעת ומערה המים ומחליף מים אחרים כל מעת לעת שלושה פעמים בשלושת הימים: בין שהיו הכלים שלהן, בין שהיו של ישראל ושאלו אותן והכניסו בהן יינן. ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותן, הרי זה אסור בשתייה.
יג) [טז] ומותר ליתן לתוכן שיכר או ציר או מורייס מיד, ואינו צריך לכלום; ומותר ליתן היין לתוכן אחר שייתן הציר או המורייס, שהמלח שורפן.
יד) [יז] הלוקח כלים חדשים שאינן מזופתין מן הגויים -- נותן לתוכן יין מיד, ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך; ואם היו מזופתין, מדיחן -- ואף על פי שהן חדשים. וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום, כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בהן -- משכשכו במים, ודייו. [יח] וכן כוס של חרס ששתה בו הגוי, אסור לשתות בו פעם ראשונה ושנייה; ושלישית מותר, שכבר הלכו ציחצוחי היין שבו: והוא שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין, או שהיה מזופת; אבל של חרס, צריך הדחה.
טו) [יט] כלי חרס השועים באבר שנשתמשו בהן ביין נסך -- אם היו לבנים או אדומים או שחורים, מותרין; ואם היו ירוקין, אסורין מפני שהן בולעין. ואם יש בהן מקום מגולה של חרס -- בין לבנים בין ירוקין, אסורין מפני שהן בולעין. וייראה לי, שאין הדבר אלא בשכנסו בהן לקיום; אבל אם לא כנסו בהן לקיום, מדיחן ומותרין -- ואפילו הן של חרס.
טז) [כ] גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי, או גת של אבן שזיפתה הגוי אף על פי שלא דרך בהן -- מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים, ודורך בהן: ואם הייתה בהן לחלוחית, מקדים האפר למים; ואם לאו, מקדים המים.
יז) [כא] גת של אבן מזופתת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה -- צריך לקלוף את הזפת; ואם יישנה שנים עשר חודש, או נתן בה מים שלושה ימים מעת לעת -- אינו צריך לקלוף: לא תהיה הגת חמורה יותר מן הקנקנים -- לא נאמר יקלוף, אלא להתירה מיד.
יח) [כב] גת של חרס -- אף על פי שקלף את הזפת, אסור לדרוך בה מיד: עד שיחם אותה באש, עד שירפה הזפת. ואם יישנה, או נתן בה מים שלושה ימים -- מותרת, כמו שביארנו.
יט) [כג] משמרת של יין של גויים -- אם הייתה של שיער, מדיחה ומשמר בה; ואם הייתה של צמר, מדיחה במים ובאפר ארבעה פעמים, ומניחה עד שתנגוב, ומשמר בה; ואם הייתה של שש, מיישנה שנים עשר חודש: ואם היו בה קשרים, מתירן.
כ) וכן כלי חלף והוצין וכיוצא בהן, מקפיפות שדורכין בהן יין -- אם היו תפורין בחבלים, מדיחן; ואם היו אחוזות זו בזו בסיבוך קשה, מדיחן באפר ובמים ארבעה פעמים ומנגבן, ומשתמש בהן; ואם היו תפורות בפשתן, מיישנן שנים עשר חודש: ואם יש בהן קשרים, מתירן.
כא) [כד] כלי הגת שדרך בהן הנוכרי יין נסך, כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראלי -- הדפין והעדשים והלולבין, מדיחן. העקלין של נסרין ושל בצבוץ, מנגבן; של שיפה ושל גמי, מיישנן שנים עשר חודש: ואם רצה לטהרן מיד -- מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות; ואחר כך יותרו.
כב) [כה] בזמן שהייתה ארץ ישראל כולה לישראל -- היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, ואין חוששין לו; ובחוצה לארץ, לא היו לוקחין מכל אדם מישראל אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה -- אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות; וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו.
כג) [כו] המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג -- הרי זה מותר, ואינו צריך לשאול עליו: אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו; ואם עבר ונתארח אצלו, אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו -- עד שיעיד לו אדם כשר עליהן.
הלכות מאכלות אסורות פרק יב
א) כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הגוי היין -- הוא שייגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן, וישכשך; אבל אם פשט ידו לחבית, ותפסו את ידו קודם שיוציאה, ולא ינידה, ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו -- לא נאסר היין.
ב) וכן אם אחז כלי פתוח של יין, ושיכשכו -- אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין, נאסר היין. [ב] נטל כלי של יין, והגביהו ויצק היין -- אף על פי שלא שיכשך, נאסר: שהרי בא היין מכוחו. הגביה, ולא שיכשך ולא נגע -- מותר.
ג) נוכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע, וישראל צק לתוכו יין -- היין מותר; ואם נידנד הגוי הכלי, נאסר היין. [ד] כלי סתום -- מותר לטלטלו הגוי ממקום למקום, ואף על פי שהיין מתנדנד: שאין זה דרך הניסוך. העביר נוד של יין ממקום למקום, והוא אוחז פי הנוד בידו, בין שהיה הנוד מלא או חסר -- מותר, ואף על פי שהיין מתנדנד. העביר כלי חרס פתוח מלא יין, אסור שמא ייגע בו; ואם היה חסר, מותר אלא אם כן שיכשכו.
ד) [ה] גוי שנגע ביין ולא נתכוון לזה, הרי היין מותר בהניה בלבד. כיצד, כגון שנפל על נוד של יין, או שהושיט ידו לחבית על מנת שהיא שמן ונמצאת יין. [ו] בא היין מכוחו של גוי בלא כוונה -- הואיל ולא נגע ביין, הרי זה מותר בשתייה. כיצד, כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר, והוא מדמה שהוא שיכר או שמן -- הרי זה מותר.
ה) [ז] נכנס הגוי לבית או לחנות לבקש יין, ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין -- אסרו: שהרי ליין נתכוון, ואין זה נוגע בלא כוונה.
ו) [ח] חבית שנסדקה לאורכה, וקדם הגוי וחיבקה כדי שלא יתפרדו החרסים -- הרי זה מותר בהניה; אבל אם נסדקה לרוחבה, ותפס בסדק העליון כדי שלא ייפול -- הרי זה מותר בשתייה, שהרי אין היין על כוחו של גוי.
ז) [ט] גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת, או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור -- הרי זה מותר בהניה בלבד; ואם עלה הגוי חי, היין אסור בהניה.
ח) [י] חבית שהיה נקב בצידה, ונשמט הפקק מן הנקב, והניח הגוי אצבעו במקום הנקב כדי שלא ייצא היין -- כל היין שמראש החבית עד הנקב, אסור; ושתחת הנקב, מותר בשתייה.
ט) [יא] מניקית כפופה שעושין אותה ממתכת או מזכוכית וכיוצא בהן, שהניח ראשה לתוך היין שבחבית והראש האחר חוץ לחבית, ומצץ היין והתחיל היין לירד כדרך שעושין תמיד, ובא הגוי והניח אצבעו על פי המניקית ומנע היין מלירד -- נאסר כל היין שבחבית: שהכול היה יוצא ונגרר לולי ידו, ונמצא הכול כבא מכוחו.
י) [יב] המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גויים -- נאסר כל היין שבכלי העליון, שהרי העמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון; לפיכך המודד לגוי לתוך כלי שבידו -- ינפץ נפיצה או יזרוק זריקה, כדי שלא יהיה ניצוק חיבור ויאסור עליו מה שיישאר בכלי העליון.
יא) [יג] משפך שמדד בו לנוכרי -- אם יש בקצה המשפך עכבת יין, לא ימדוד בו לישראל עד שידיחנו וינגב; ואם לא הדיח, הרי זה אסור.
יב) [יד] כלי שיש לו כמין שני חוטמין יוצאין ממנו, כמו הכלים שנוטלין בהן לידיים, שהיה מלא יין ביד ישראל, והיה ישראל מוצץ ושותה מחוטם זה והגוי מוצץ ושותה מן החוטם השני -- הרי זה מותר. והוא שיקדים הישראלי ויפסוק, ועדיין הגוי שותה: שמשיפסוק הגוי, יחזור היין שיישאר בחוטם לכלי ויאסור כל מה שיישאר בו -- שהרי בא היין מכוחו.
יג) [טו] גוי שמצץ היין מן החבית במניקית, אסר כל היין שבה -- שכשיפסוק, יחזור היין שעלה במניקית במציצתו, וייפול לחבית, ויאסור הכול.
יד) [טז] נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהן לשומרן -- אפילו הפליגו ממנו כדי מיל, הרי אלו מותרות: שאימתו עליהן, ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם, לכו ואני אבוא אחריכם -- אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגוב, הרי היין כולו אסור בשתייה; אם פחות מכן, מותר.
טו) [יז] וכן המניח נוכרי בחנותו -- אף על פי שהוא יוצא ונכנס כל היום כולו, היין מותר; ואם מודיעו שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב -- היין אסור בשתייה. וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגויים, ונכנס לעיר לעשות צרכיו -- היין מותר; ואם הודיען שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב -- היין אסור בשתייה. וכל הדברים האלו, בחבייות סתומות; אבל בפתוחות, אפילו לא שהה -- מאחר שהודיען שהוא מפליג, היין אסור.
טז) [יח] ישראל שהיה אוכל עם הגוי, והניח יין פתוח על השולחן ויין פתוח על הדלפקי, ויצא -- שעל השולחן אסור, ושעל הדלפקי מותר; ואם אמר לו, מזוג ושתה -- כל היין הפתוח שבבית אסור.
יז) [יט] היה שותה עם הנוכרי, ושמע קול תפילה בבית הכנסת ויצא -- אף היין הפתוח מותר: שהנוכרי אומר, עתה יזכור היין ויבוא במהרה וימצא אותי נוגע ביינו; ולפי זה אינו זז ממקומו, ואין נאסר אלא מה שלפניו בלבד.
יח) [כ] נוכרי וישראל שהיו דרין בחצר אחת, ויצאו שניהן בבהלה לראות חתן או הספד, וחזר הגוי וסגר הפתח, ואחר כך בא ישראל -- הרי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו: שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר נכנס הישראלי לביתו, ולא נשאר אדם בחוץ; וכמדומה לו שהוא קדמו.
יט) [כא] יין של ישראל ושל גוי בבית אחד, והיו חבייות פתוחות, ונכנס הגוי לבית, ונעל הדלת בעדו -- נאסר כל היין. ואם יש חלון בדלת, שמסתכל ממנו העומד אחורי הפתח ורואה כנגדו -- כל החבייות שכנגד החלון, מותרות; ושמן הצדדין, אסורין: שהרי מפחד מן הרואה אותו.
כ) [כב] וכן אם שאג ארי וכיוצא בו, וברח הגוי ונחבא בין החבייות הפתוחות -- היין מותר: שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן, והוא רואה אותי כשאגע.
כא) [כג] אוצר של יין שהיו חבייותיו פתוחות, ויש לגוי חבייות אחרות באותו הפונדק, ונמצא הגוי עומד בין חבייות ישראל הפתוחות -- אם נבהל כשנמצא ונתפש עליו כגנב, היין מותר בשתייה: שמפחדו ויראתו, אין לו פנאי לנסך. ואם לא נתפש כגנב אלא הרי הוא בוטח שם, היין אסור. ותינוק הנמצא בין החבייות -- בין כך ובין כך, כל היין מותר.
כב) [כד] גדוד שנכנס למדינה, דרך שלום -- כל החבייות הפתוחות שבחנייות, אסורות; וסתומות, מותרות. ובשעת מלחמה, אם פשט הגדוד במדינה ועבר -- אלו ואלו מותרות, מפני שאין להן פנאי לנסך.
כג) [כה] גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין -- אם יש לו מלווה על אותו היין, הרי זה אסור: מפני שליבו גס בו, שולח ידו ומנסך. ואם אין לו עליו מלווה, היין מותר בשתייה.
כד) [כו] זונה גויה במסיבה של ישראל -- היין מותר, שאימתן עליה ולא תיגע; אבל זונה ישראלית במסיבת גויים -- יינה שלפניה בכליה אסור, מפני שהן נוגעין בו שלא מדעתה.
כה) [כז] גוי הנמצא בבית הגת -- אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שנייה, צריך להדיח כל בית הגת וינגב; ואם לאו, מדיח בלבד -- וזו הרחקה יתרה.
כו) [כח] חבית שצפה בנהר -- אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל, מותרת בהניה; כנגד עיר שרובה גויים, אסורה. [כט] מקום שהיו רוב מוכרי היין בו ישראל, ונמצאו בו כלים גדולים מלאים יין, והן כלים שדרך המוכרין לבדם לכנוס בהן היין -- הרי אלו מותרין בהניה. חבית שפתחוה גנבים -- אם רוב גנבי העיר ישראל, היין מותר בשתייה.
הלכות מאכלות אסורות פרק יג
א) הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של גוי, ומילאהו יין -- אם היה הישראלי דר באותה חצר -- אף על פי שהפתח פתוח, היין מותר: מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר, עתה ייכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה דר בחצר אחרת -- לא ייצא עד שיסגור הבית, ויהיה המפתח והחותם בידו; ואינו חושש שמא יזייף הגוי, ויפתח הבית.
ב) יצא ולא סגר הפתח, או שסגר והניח המפתח ביד הגוי -- הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי וניסך: שהרי אין הישראלי שם. ואם אמר לו, אחוז לי מפתח זה עד שאבוא -- היין מותר, שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח.
ג) נוכרי ששכר לישראל לדרוך לו יינו בטהרה, כדי שיהיה מותר לישראל וייקחוהו ממנו, והיה היין בביתו של גוי -- אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר, היין מותר: ואף על פי שהפתח פתוח, והשומר נכנס ויוצא. ואם היה השומר דר בחצר אחרת, היין אסור -- ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל: שכיון שהיין של גוי וברשותו, אינו מפחד לזייף ולהיכנס לבית, ויאמר ויהי מה, אם יידעו בי לא ייקחו ממני.
ד) אפילו כתב הגוי לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין -- הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות הגוי עד שייתן לו המעות, הרי הוא של גוי ואסור: אלא אם היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא נכנס ויוצא כמו שביארנו, בין ברשות בעל היין, בין ברשות גוי אחר.
ה) היה יין זה הטהור של גוי מונח ברשות הרבים, או בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים -- מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי. [ו] ואשפה, וחלון, ודקל אף על פי שאין בו פירות -- הרי אלו כרשות הרבים; וחבית יין שם וגוי הנמצא שם, אינו אוסרה. ובית הפתוח לשם, הרי הוא כפתוח לרשות הרבים.
ו) [ז] חצר החלוקה בפסיפס וגוי בצד זה וישראל בצד אחר, וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וגג הגוי למטה, או שהיו זה בצד זה ויש ביניהן פסיפס -- אף על פי שיד הגוי מגעת לחלק ישראל, אינו חושש משום יין נסך; ולא משום טהרות.
ז) [ח] מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד גויים, והוא שיהיה לו בו שני סימנין -- וזה הוא הנקרא חותם בתוך חותם. כיצד, סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם, וטח בטיט -- הרי זה חותם אחד; היה כלי מהודק, וטח עליו מלמעלה -- הרי זה חותם בתוך חותם.
ח) וכן אם צר פי הנוד, הרי זה חותם אחד; הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שהן דרך כל אדם, הרי הן כחותם אחד; והטיחה או הקשירה, הרי זה חותם שני. [ט] ואם הפקיד ביד גוי בחותם אחד -- הרי זה אסור בשתייה, ומותר בהניה: והוא, שייחד לו קרן זווית.
ט) [י] יין מבושל, והשיכר, או יין שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן, וכן החומץ, והגבינה, והחלב, וכל שאיסורו מדברי סופרים, שהפקידו ביד גוי -- אינו צריך שני חותמות, אלא חותם אחד בלבד דייו; אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בהן סימן, שהפקידן ביד גויים -- צריכין שני חותמות.
י) [יא] ייראה לי, שכל מקום שאמרנו בעניין יין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי -- כשהיה הגוי עובד עבודה זרה; אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית -- הרי זה מותר בשתייה. וכן כל כיוצא בזה.
יא) [יב] אבל המפקיד יין ביד גר תושב, או ששלחו עימו והפליג, או שהניח ביתו פתוח בחצר גר תושב -- הרי זה אסור בשתייה: שכל חשש של חילוף וזיוף, ייראה לי שכל הגויים שווין בו -- הואיל ונעשה היין ברשותן, נאסר בשתייה על כל פנים.
יב) [יג] יש דברים שאין בהן איסור ניסוך כלל, ואסרו אותן חכמים כדי להרחיק מן הניסוך; ואלו הן: לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד הישראלי, שמא יבוא ליצוק היין לתוך המים; ולא יוליך הגוי ענבים לגת, שמא יבוא לדרוך או ליגע; ולא יסייע לישראלי בשעה שמריק היין מכלי לכלי, שמא יניח הכלי ביד הגוי ונמצא היין בא מכוחו. ואם סייע עימו, או מזג היין, או הביא ענבים -- מותר.
יג) [יד] וכן מותר שיריח הגוי בחבית של יין שלנו; ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך, ואין בזה שם איסור -- שאין הריח כלום, לפי שאין בו ממש.
יד) [טו] כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהניה, אם עבר ומכרו דמיו מותרין -- חוץ מעבודה זרה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; והחמירו חכמים בסתם יינם, להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה.
טו) לפיכך גוי ששכר את ישראל לעשות עימו ביין, שכרו אסור. [טז] וכן השוכר את החמור להביא עליו יין, או ששכר ספינה להביא בה יין -- שכרן אסור: אם מעות נתנו לו, יוליכן לים המלח; ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים או פירות, הרי זה ישרוף אותן ויקבור האפר כדי שלא ליהנות בו.
טז) [יז] שכר לגוי חמור לרכוב עליו, והניח עליו לוגין של יין -- שכרו מותר; שכרו לשבר כדי יין נסך, שכרו מותר ותבוא עליו ברכה -- מפני שממעט בתפלה.
יז) [יח] השוכר את הפועל ואמר לו, העבר לי מאה חבייות של שיכר במאה פרוטות, ונמצאת אחת מהן יין -- שכרו כולו אסור.
יח) [יט] אמר לו, העבר לי חבית בפרוטה חבית בפרוטה, והעביר, ונמצא ביניהן חבייות של יין -- שכר חבייות של יין אסור, ושאר שכרו מותר.
יט) [כ] אומני ישראל ששלח להן גוי חבית של יין בשכרן, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה; ואם משנכנסה לרשותן, אסור.
כ) [כא] ישראל שהיה נושה בגוי מנה, הלך הגוי ומכר עבודה זרה שלו ויין נסך, והביא לו דמיהן -- הרי זה מותר; ואם אמר לו קודם שימכור, המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין שלי ואביא לך -- אף על פי שהוא סתם יינו ומכר והביא לו, הרי זה אסור: מפני שהישראלי רוצה בקיומו, כדי שייפרע ממנו חובו.
כא) [כב] וכן גר וגוי שהיו שותפין, ובאו לחלוק -- אין הגר יכול לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: שהרי רוצה בקיומן, כדי שייטול כנגדן. אבל גר וגוי שירשו את אביהן גוי -- יכול הגר לומר לו, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: קל הוא שהקלו בירושת הגר, כדי שלא יחזור לסורו. ואם משבאו לרשות הגר, אסור.
כב) [כג] ישראל שמכר יינו לגוי -- פסק עד שלא מדד לו, דמיו מותרין: שמשפסק סמכה דעתו, ומשמשך קנה, ויין נסך אינו נעשה, עד שייגע בו -- נמצא בשעת מכירה, היה מותר. מדד לו עד שלא פסק הדמים, דמיו אסורין: שהרי לא סמכה דעתו אף על פי שמשך, ונמצא כשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח, ונאסר היין בנגיעתו, והרי זה כמוכר סתם יינם.
כג) [כד] במה דברים אמורים, בשמדד הישראלי לכליו; אבל אם מדד לכלי הגוי, או לכלי ישראל שביד הגוי -- צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד. ואם מדד ולא לקח דמים -- אף על פי שפסק, דמיו אסורין: שמשיגיע לכלי, נאסר כסתם יינם.
כד) [כה] הנותן דינר לחנווני גוי, ואמר לפועלו הגוי, לך ושתה ואכול מן החנווני, ואני מחשב לו -- הרי זה חושש שמא ישתה יין: שזה כמי שקנה לו יין נסך, והשקהו. וכנגד זה בשביעית אסור, כגון שנתן דינר לחנווני ישראל עם הארץ, ואמר לפועלו הישראלי, לך ואכול ואני מחשב לו; ואם אכל הפועל דבר שאינו מעושר, אסור.
כה) [כו] אבל אם אמר להם, אכלו ושתו בדינר זה, או שאמר להם, אכלו ושתו עליי מן החנווני ואני פורע -- אף על פי שנשתעבד, הואיל ולא נתייחד שיעבודו -- הרי זה מותר: ואינו חושש לא משום יין נסך, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר.
כו) [כז] מלך שהיה מחלק יינו לעם, ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה -- אל יאמר אדם לגוי, הא לך מאתיים זוז והיכנס תחתיי באוצר המלך, כדי שייקח הגוי היין שכתבו בשם ישראל, וייתן הגוי הדמים למלך; אבל אומר לו, הא לך מאתיים זוז, ומלטני מן האוצר.
כז) [כח] גוי שנגע ביינו של ישראל לאונסו, מותר למכור אותו יין לאותו הגוי שאסרו לבדו -- שכיון שנתכוון זה הגוי להזיקו ולאסור יינו: הרי זה כמו ששברו או שרפו, שחייב לשלם; ונמצאו הדמים שלוקח ממנו, דמי ההיזק ולא דמי המכירה.