הלכות שמיטה ויובל פרק ג
א) עבודת הארץ בשנה שישית, שלושים יום סמוך לשביעית -- אסורה: הלכה למשה מסיניי, מפני שהוא מתקנה לשביעית; ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים, הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש, אלא עד העצרת; ושדה הלבן, עד הפסח. ובזמן שאין מקדש קיים, מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
ב) איזו היא שדה האילן, כל שלושה אילנות לבית סאה. אחד אילן סרק, ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלושה אנשים -- רואין אותן כאילו הן תאנים: אם ראויין לעשות כיכר דבילה של שישים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן -- והוא שיהיה ריחוק בין כל אחד ואחד, כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו.
ג) היו פחות משלושה לבית סאה, או שהיו שלושה ואחד ראוי לעשות שישים מנה או יתר, והשניים אינם ראויין לעשות, או שניים ראויין לעשות אפילו מאה מנה, ואחד אינו עושה -- אין חורשין להן אלא לצורכן, והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו.
ד) היו משלושה ועד תשעה, וראויין לעשות שישים מנה -- חורשין כל בית סאה בשבילן, ואף על פי שיש בהן מה שאינו ראוי לעשות. [ה] היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינן עושין -- חורשין כל בית סאה בשבילן.
ה) עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה; ודבר זה, הלכה למשה מסיניי. [ו] היו עשויות שורה אחת, או מוקפות עטרה -- אין חורשין להן אלא צורכן לכל אחת ואחת. והדילועין, עם הנטיעות -- מצטרפות לעשרה.
ו) [ז] איזו היא נטיעה -- זה האילן הקטן, כל זמן שקוראין לו נטיעה. [ח] אילן שנקצץ והוציא חליפין -- אם נקצץ מטפח ולמעלה, הרי הוא כאילן; מטפח ולמטה, הרי הוא כנטיעה. [ט] וכל הדברים האלו בזמן המקדש, כמו שאמרנו; אבל בזמן הזה, מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.
ז) אף בזמן המקדש, מותר לסקל ולזבל השדות, ולעדר המקשאות והמדלעות ובית השלהין -- עד ראש השנה. ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות, וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להן בתים, ומשקין אותן, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן: כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית -- עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש.
ח) [י] פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית -- לא סכין ולא מנקבין. ובזמן המקדש, אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית, משיפסקו הגשמים -- מפני שהוא מתקנן לשביעית.
ט) [יא] אף בזמן הזה, אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין ערב שביעית -- אלא כדי שתקלוט הנטיעה, ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית; וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם, מפני מראית העין -- שמא יאמר הרואה, בשביעית נטעו.
י) נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעה וארבעים יום, יקיים; פחות מכן, יעקור. ואם לא עקר, הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור, מחייבין את היורש לעקור.
הלכות שמיטה ויובל פרק ד
א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהן נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע -- הכול מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה,ו).
ב) ואפילו שדה שניטייבה בשביעית, וצמחה -- פירותיה מותרין באכילה; וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כב,ה), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה: כיצד, כגון שעקר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו. אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.
ג) [ב] ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהן, מפני עוברי עבירה -- שלא ילך ויזרע תבואה וקטנייות וזירעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחין הן; לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית.
ד) [ג] הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן; אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטנייות -- כל הצומח מהן אסור מדבריהם; והמלקט אותן, מכין אותו מכת מרדות.
ה) [ד] ספיחים העולין בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע -- מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהן, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור, אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר, רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם, אינו אוסר כרמו; ושדה זרע, הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.
ו) [ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה; ואין תולשין אותן ביד -- אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. [ו] ועד מתיי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה; ומחנוכה ואילך, ספיחין מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.
ז) בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית -- אם עשו כיוצא בהן, מותרין; ואם לאו, אסורין. וכן שאר הפירות -- אין לוקחין אותן במוצאי שביעית, אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית: עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית, מיד. [ח] מאימתיי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.
ח) [ט] באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית -- אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה -- הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותן בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה -- הרי הן כפירות שביעית. [י] התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחין; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית.
ט) [יא] האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, ופול המצרי שזרעו לזרע -- הולכין בהן אחר גמר פרי: אם נגמר פריין קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות שישית; ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורים, משום ספיחים.
י) [יב] הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג -- אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככד בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית; ואפילו היה ככד בשישית -- הואיל ונלקט בשביעית -- הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר.
יא) [יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית -- בתבואה וקטנייות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות; והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי; והירק, אחר לקיטתו.
יב) [יד] פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פרייו קודם ראש השנה של שביעית -- בין ירק שלו בין זרע שלו, מותר בשביעית. ואם זרעו לירק, ונכנסה עליו שביעית -- בין ירקו בין זרעו, אסור כספיחי שביעית; וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הוא אסור.
יג) [טו] עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית -- אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו, אסור במוצאי שביעית, כשאר הספיחים; ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין ירקו בין זרעו, מותר. זרעו לזרע ולירק -- זרעו אסור, משום ספיחים; וירקו מותר.
יד) [טז] בנות שוח -- הואיל והן נגמרין לאחר שלוש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית -- הרי הן נאכלין בשנה שנייה מן השבוע, בתורת שביעית.
טו) [יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהן מים שלושים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהן שלוש עונות לפני ראש השנה -- הרי אלו מפירות שישית; פחות מכן, הרי הן כספיחי שביעית.
טז) [יח] הדילועין שקיימן לזרע -- אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית: שהן מפירות שישית. ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית; ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא; אם צמח למוצאי שביעית, מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקונדס, אלא גוזז בעלין; ואם צמח למוצאי שביעית, מותר.
יז) [יט] לוף של ערב שביעית, וכן בצלים הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית -- מותר לעקור אותן בשביעית בקורדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.
יח) [כ] הבצלים שירדו עליהן גשמים בשביעית, וצמחו -- כל זמן שהעלין שלהן ירוקין, הרי אלו מותרין. ואם השחירו, הרי הן כנטועין בארץ; ואותן העלין, אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך, הבצלים עצמם בהיתרן עומדין.
יט) [כא] בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו -- העלו גידוליו את עיקרו, והותר הכול: הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתה על ידי קרקע.
כ) [כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית -- לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "ואת עינבי נזירך לא תבצור" (ויקרא כה,ה); ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים -- לוקה.
כא) [כג] וכיצד עושה, תאנים של שביעית -- אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש אותן בחורבה; ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה; ולא יעשה זיתים בתוך הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבד קטן ביותר; וטוחן בבית הבד, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים -- כל שיכול לשנות, משנה.
כב) [כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא). וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית -- ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם). ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר -- חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר.
כג) [כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ..." (ויקרא כה,ב) -- בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה -- אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.
כד) [כז] סוריה -- אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער -- אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.
כה) [כח] עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריה ועבר הירדן, מותרין באכילה -- לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים. [כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית -- פירותיה מותרין: שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה -- והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהן.
כו) [ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר -- מושיבין עליהן שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.
הלכות שמיטה ויובל פרק ה
א) פירות שביעית ניתנו לאכילה, ולשתייה, ולסיכה, ולהדלקת הנר, ולצביעה; מפי השמועה למדו "תהיה" (ויקרא כה,ז), אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.
ב) לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. [ג] ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני -- דבר שדרכו להיאכל חי, לא יאכל אותו מבושל; ודבר שדרכו להיאכל מבושל, אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.
ג) אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. [ד] ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול; ואם בישל מעט ואכלו מיד, מותר -- שהרי לא הניחו כדי לבוא לידי פסול.
ד) [ה] פירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות; הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה, ואכלה -- אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר "ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה, לאכול" (ויקרא כה,ז).
ה) [ו] סיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך; לא יסוך יין ושמן, אבל סך הוא את השמן. ולא יפטם את השמן. ולא יסוך במרחץ; אבל סך הוא מבחוץ, ונכנס. [ז] ושמן של שביעית -- אין חוסמין בו תנור וכיריים, ואין סכין בו מנעל וסנדל. ואין סכין אותו בידיים טמאות; נפל על בשרו, משפשפו בידיים טמאות. ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל. וסך גופו ומתעגל על גבי קטבוליא.
ו) [ח] להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו; מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן -- שניהן אסורין בהדלקה: שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא ייתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.
ז) [ט] לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן -- אף על פי שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם; אבל לא צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאוכלי בהמה -- שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה. [י] מיני כבסים כגון בורית ואהל -- קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם" (ויקרא כה,ו), לכל צורכיכם.
ח) אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מלוגמה -- שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה,ו): ולא למלוגמה, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה.
ט) [יא] כלל גדול אמרו בפירות שביעית: כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן -- אין עושין ממנו מלוגמה או רטייה וכיוצא בהן אפילו לאדם, שנאמר "לכם לאוכלה" (ויקרא כה,ו), כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאוכלה ולא לרפואה; וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים הרכים -- עושין מהן מלוגמה לאדם, אבל לא לבהמה.
י) וכל שאינו מיוחד לא לאדם ולא לבהמה, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית -- הרי הוא תלוי במחשבתו: חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים; חשב עליו לאכילה, הרי הוא כפירות; חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה -- נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמה, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן.
יא) [יב] מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה, וליקח בהם אוכלי אדם. אבל אין מוכרין אוכלי בהמה, ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם, ליקח בהם אוכלי בהמה; ואם לקח בהן, או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה -- הרי הם כאוכלי אדם, שאין עושין מהם מלוגמה לאדם.
יב) [יג] פירות שביעית -- אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ, ואפילו לסוריה. ואין מאכילין אותן לגוי, ולא לשכיר; ואם היה שכיר שבת, או שכיר שנה, או שכיר חודש, או שקצץ מזונותיו עליו -- הרי הוא כאנשי ביתו, ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניה פירות שביעית. [יד] אין בית דין פוסקין לאישה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית; אבל ניזונת היא משל בעלה.
יג) [טו] אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר "תאכלו את תבואתה" (ויקרא כה,יב), אינה נאכלת, עד שתיעשה תבואה; אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.
יד) [טז] ומאימתיי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים -- משיזריחו, אוכל בהן פיתו בשדה; וכן כל כיוצא בהן. והבוסר -- משיוציא מים, אוכלו בשדה; וכן כל כיוצא בו. הזיתים -- משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן, פוצע ואוכל בשדה; הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה; הכניס שליש, מותר להכניס לביתו -- שהרי הגיעו לעונת המעשרות.
טו) [יז] מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית, קודם שיהיה בהן פרי; אבל משיתחיל לעשות פרי, לא יקוץ אותו -- שהרי מפסיד האוכל, ונאמר "לכם לאוכלה" (ויקרא כה,ו), ולא להפסד. ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות, מותר לקוץ אותו -- שהרי הוציא פירותיו, ובטל דין שביעית ממנו.
טז) [יח] ומאימתיי אין קוצצין האילן בשביעית -- החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפנייות בשביעית, מפני שהוא הפסד פרי; ואם אין דרכן להיעשות תמרים אלא שיצין, מותר לקוץ אותן כפנייות.
יז) [יט] אין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה; אבל מסיקין בגפת ובזוגין של שביעית. [כ] מרחץ שהוסקה בתבן וקש של שביעית, מותר לרחוץ בה בשכר; ואם אדם חשוב הוא, אסור לרחוץ בה -- שמא יסיקו בה דברים אחרים כדי להיות ריחה נודף בשבילו, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.
יח) [כא] הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם; והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה. והקור, קדושת שביעית חלה עליו.
יט) [כב] הצורר תבלין של שביעית, ונותן לתוך התבשיל -- אם בטל טעמן, הרי אלו מותרין לכל דבר; ואם נשאר בהן טעם, עדיין הן בקדושת שביעית.
כ) [כג] אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר, ולא לתוך הטיט; ואם נתן, הרי זה כמבוער. תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית, יוצן; ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית, נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית.