הלכות חגיגה פרק ב
א) נשים ועבדים, פטורין מן הראייה; וכל האנשים, חייבים בראייה -- חוץ מחירש ואילם ושוטה וקטן וסומה וחיגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן. כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חייבין בראייה.
ב) החירש -- אף על פי שהוא מדבר, אפילו חירש באוזנו אחת -- פטור מן הראייה. וכן הסומה בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת -- פטור. האילם -- אף על פי שהוא שומע, פטור. טומטום ואנדרוגינוס -- פטורין, מפני שהן ספק אישה. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין -- פטור, מפני צד עבדות שבו.
ג) ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה -- הרי הוא אומר "ייראה כל זכורך" (שמות כג,יז), להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבים בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים.
ד) ונאמר "בבוא כל ישראל, ליראות" (דברים לא,יא). כשם שהם באין להיראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו -- להוציא סומה שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת: שהרי אין ראייתו שלמה, גמורה.
ה) ושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב) -- להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה. "ולמען ילמדו" (שם) -- להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד. ונאמר "בעלותך ליראות את פני ה'" (שמות לד,כד) -- מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג. וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.
ו) [ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת כלבים וכיוצא בהן לעיבוד העורות, או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין -- אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן, הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל להיראות.
ז) [ג] כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית -- אביו חייב להעלותו ולהיראות בו, כדי לחנכו במצוות: שנאמר "ייראה כל זכורך" (שמות כג,יז). ואם היה הקטן חיגר או סומה או חירש אפילו באחת -- אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה: שאילו היה גדול כך -- היה פטור, כמו שביארנו.
ח) [ד] כל החייב בראייה, חייב בחגיגה; וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה. וכולן חייבין בשמחה -- חוץ מחירש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה וקטן וערל וטמא: חירש שוטה וקטן -- מפני שאינם בני חיוב, הרי הם פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא -- מפני שאינם אוכלים בקודשים, ואינם ראויין לביאה, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש, ובהלכות מעשה הקרבנות.
ט) [ה] מי שהיה חיגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני -- פטור מן הראייה, ומן החגיגה: שביום חובתו היה פטור -- שכל ימות החג תשלומי ראשון הם, כמו שביארנו. וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון -- אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון -- הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.
י) [ו] מי שבא לעזרה בתוך ימי החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שייכנס -- שזה שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון; ואם הביא בכל עת שיבוא -- מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראייה: שהראייה, אין לה שיעור.
יא) [ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק -- שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותן; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריב היום -- מקריב השאר למחר.
יב) [ח] עולת ראייה אינה באה כולה אלא מן החולין, כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן. אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין; לוקח מן התערובת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה: והוא, שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין -- מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין. [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב -- גזירה, שמא יעשר ביום טוב.
יג) [י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק: שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו. אבל אין יוצאין ידי חובתם, לא בעופות ולא במנחות -- שאינם בשר המשמח.
יד) כבר ביארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה חובת שמחה.
טו) [יא] מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה, ושחטם מערב יום טוב -- אף על פי שאכלם ביום טוב, אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה: שאינה באה אלא מן החולין. אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה. [יב] אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואוכל מהם ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.
טז) [יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קודשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו.
יז) [יד] האומר הרי עליי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה -- חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה: שאין חגיגה באה אלא מן החולין.
יח) כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה -- לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמיללים, שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד): מאכיל הכול, ומשקם כפי עושרו. ומי שאכל זבחיו, ולא שימח אלו עימו -- עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).
יט) ומצוה בלוי יתר מן הכול -- לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו, ולשמחם, או ייתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צורכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושיהה ממנו מעשרותיו ברגלים -- עובר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט).
הלכות חגיגה פרק ג
א) מצות עשה להקהיל כל ישראל, אנשים ונשים וטף, בכל מוצאי שמיטה כשיעלו לרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשייות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת -- שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה -- בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות... הקהל את העם, האנשים והנשים והטף, וגרך, אשר בשעריך..." (דברים לא,י-יב).
ב) כל הפטור מן הראייה, פטור ממצות הקהל -- חוץ מן הנשים והטף והערל; אבל הטמא פטור ממצות הקהל -- שנאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), וזה אינו ראוי לביאה. והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין, שהרי הנשים חייבות.
ג) אימתיי היו קוראין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד, של שנה שמינית; והמלך הוא שיקרא באוזניהם. ובעזרת הנשים היו קוראין. וקורא כשהוא יושב; ואם קרא מעומד, הרי זה משובח.
ד) מאיכן הוא קורא, מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע; ומדלג ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), וגומר אותה; ומדלג ל"עשר תעשר" (דברים יד,כב), וקורא מ"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד "מלבד הברית, אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח,סט), ופוסק.
ה) [ד] כיצד הוא קורא, תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, כדי להקהיל את העם; ומביאין בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו; וכל ישראל העולים לחג, מתקבצין סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול למלך -- כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד; ואם רצה, יישב. ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשייות שאמרנו עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסייות. ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלוהינו בעמך ישראל, מודים אנחנו לך, אתה בחרתנו מכל העמים עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכין בתפילה; הרי שלוש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם בה השוכן בציון; חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל; שישית מתפלל על הכוהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה מקדש הכוהנים; שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול לפי צחות לשונו, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל, שעמך צריכין להיוושע, ברוך אתה ה' שומע תפילה.
ו) [ה] הקריאה והברכות בלשון הקודש, שנאמר "תקרא את התורה הזאת" (דברים לא,יא) -- בלשונה, אף על פי שיש שם לעוזות. [ו] וגרים שאינם מכירים, חייבין להכין ליבם, ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיניי.
ז) אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע -- מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת; ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה -- שהמלך שליח הוא, להשמיע דברי האל.
ח) [ז] יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרין אותו לאחר השבת, מפני תקיעת החצוצרות והתחינות, שאינן דוחין את השבת.
הלכות בכורות
הלכות בכורות. יש בכללן חמש מצוות -- שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש בכורות; (ב) שלא ייאכל בכור תמים חוץ לירושלים; (ג) שלא ייפדה הבכור; (ד) להפריש מעשר בהמה; (ה) שלא ייגאל מעשר בהמה. וכללתי המעשר עם הבכור -- לפי שמעשה שניהם אחד, והכתוב כללו עימו: שנאמר "ואת דמם תזרוק" (ראה במדבר יח,יז) -- מפי השמועה, שזה דם מעשר ודם בכור. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות בכורות פרק א
א) מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות -- שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל -- באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים. [ב] בכור אדם ובכור חמור -- נפדין, ופדיונם לכוהנים; ובכור בהמה טהורה -- נשחט בעזרה כשאר קודשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים: שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה.... אך בכור שור... לא תפדה, קודש הם... ובשרם, יהיו לך" (במדבר יח,טו-יח).
ב) [ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים -- הרי הוא לכוהן: אם רצה, אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לגוי: מפני שהוא חולין, שנאמר "וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור... הטמא והטהור, יחדיו -- כצבי, וכאיל" (דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.
ג) [ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קודש -- שנאמר "תקדיש, לה' אלוהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו -- הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא.
ד) [ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ; ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג): ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא ייאכל במומו. ואם הביא -- אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא ייאכל במומו.
ה) ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במוקדשין, כשהן בקדושתן קודם שייפדו, בין קודשי מזבח, בין קודשי בדק הבית.
ו) [ו ז] הכול חייבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים; ואף על פי שהבכור לכוהן -- אם נולד לו בכור, מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור: שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך..." (דברים טו,יט). אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה -- כוהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.
ז) [ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום -- שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו, שנה בשנה... וכי יהיה בו מום... בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב). ומאימתיי מונה לו -- אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה. ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד -- והוא שכלו לו חודשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו; אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חודשיו, מונה לו מיום שמיני.
ח) [ט] נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד לו מום בסוף שנתו -- מותר לקיימו שלושים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד, כגון שנפל בו מום בחמישה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמישה עשר אחר שנתו. נולד לו מום אחר שנתו -- אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום, וייאכל.
ט) [י] הבכור בזמן הזה -- מניחו עד שייפול בו מום, וייאכל. [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים. ומשנראה להראותו לחכם -- אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד אחר שנתו, מקיימו שלושים יום.
י) [יב] שנה של בכור -- היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חודש מיום ליום; ואם הייתה שנה מעוברת -- נתעברה לו, ומונה לו שלושה עשר חודש. נולדו לו שני טלאים, אחד בחמישה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חודש אדר שני -- זה שנולד בראש חודש אדר שני -- כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה. וזה שנולד בחצי אדר ראשון -- לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר של שנה הבאה: הואיל ונולד בחודש העיבור, מונין אותו לו.
יא) [יג] עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו -- אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם, הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום: שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר -- מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
יב) [יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשייוולד, שאין זו גדולה לכוהן, אלא ייטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וייתננו לכוהן. ועד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור -- בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום. ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני איטפל לעצמי -- אינו רשאי ליתנו לו: שזה כמו מסייע על מתנותיו; וכבר ביארנו בתרומות, שהכוהנים המסייעין בבית הגרגות, ובבית המטבחיים, ובתוך הרועים -- אין נותנין להן מתנותיהן בשכרן.
יג) [טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה -- הרי זה נותנו לו. וייראה לי שהבכור, ניתן לכל כוהן שירצה.
יד) [טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים -- לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז). וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה -- לוקה: מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זירקה.
טו) [יז] הבכור -- אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז). וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם -- שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למוכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים -- בין לכוהן, בין לישראל.
טז) [יח] בכור בעל מום -- יש לכוהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום -- מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קודש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מותרין לשקול מנה כנגד מנה.
יז) [יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה: אם רצה להרגיל, מרגיל. וכן שאר פסולי המוקדשין -- אם רצה להפשיטו מן הרגל, מפשיט.