הלכות טומאת צרעת פרק יא
א) טהרת מצורע, מצות עשה; ותגלחתו כשיטהר, מצות עשה. כיצד מטהרין את המצורע, מביא מזרק של חרס חדש; וקבלה היא, שיהיה חדש. ונותן לתוכו רביעית מים חיים, הראויין לקדש אותן מי חטאת; ושיעור זה, מדברי סופרים.
ב) ומביא שתי ציפורים דרור טהורות, לשם טהרת צרעת -- שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד). ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס, וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים. וחופר וקובר הציפור השחוטה, לפניו; ודבר זה, קבלה מפי השמועה.
ג) ונוטל עץ ארז -- ומצותו שיהיה אורכו אמה, ועובייו כרביע כרע מכרעי המיטה; ואיזוב שאין לו שם לווי, כמו שביארנו -- אין פחות מטפח; ושני תולעת, משקלו שקל -- ואם טעמו, פסלו כצביעת התכלת: וכל השיעורים, הלכה. ולוקח עם שלושתן הציפור החיה; וארבעה מינין אלו, מעכבין זה את זה. ועץ ארז ואיזוב שנתקלפו, פסולין.
ד) וכורך האיזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להן ראשי אגפיים וראש הזנב של ציפור החיה; וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע, ומשלח את הציפור. וכיצד משלחה, עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה, ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר -- שנאמר "מחוץ לעיר, אל פני השדה" (ויקרא יד,נג); שילחה וחזרה -- חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים.
ה) ואחר כך מגלח הכוהן את המצורע. כיצד מגלחו, מעביר תער על כל בשרו הנראה, אפילו בית השחי ובית הערווה, ושאר כל שיער הגוף -- עד שייעשה כדלעת: שנאמר "את כל שיערו" (ויקרא יד,ח; ויקרא יד,ט). אם כן למה נאמר "ראשו וזקנו וגבות עיניו" (ראה ויקרא יד,ט) -- לרבות כל כיוצא בהם, ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה.
ו) ואחר כך מכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא בביאה, ומלטמא משכב ומושב. וייכנס לפנים מן החומה, ומונה שבעת ימים. ואסור בשבעת הימים בתשמיש המיטה -- שנאמר "מחוץ לאוהלו" (ויקרא יד,ח), מלמד שאסור בתשמיש המיטה; והמצורעת, מותרת בתשמיש המיטה.
ז) [ב] כל שבעת הימים האלו, עדיין הוא אב הטומאה, מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא: שהרי הוא אומר "והיה ביום השביעי... וכיבס את בגדיו..." (ויקרא יד,ט), מלמד שהיה מטמא בגדים; וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע -- שכל המטמא בגדים, מטמא אדם.
ח) וביום השביעי מגלחו הכוהן תגלחת שנייה, כראשונה; ומכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא אחרים. והרי הוא ככל טבולי יום, ואוכל במעשר; העריב שמשו, אוכל בתרומה; הביא כפרתו, אוכל בקודשים כמו שביארנו.
ט) [ג] כשהוא מגלח בשתי התגלחות, אינו מגלח אלא בתער; ואם גילח שלא בתער, או שהניח שתי שערות -- לא עשה כלום. ואינו מגלחו אלא כוהן; ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה, וגילחן בשנייה -- לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד, והרי היא ראשונה. וכל היום כשר לטהרת המצורע.
י) [ד] תגלחות המצורע וטבילתו והזאתו, אינן מעכבות זו את זו; ושאר כל מעשיו, מעכבים. [ה] שחיטת הציפור והתגלחת וההזיה, ביום; ושאר כל מעשיו, בין ביום בין בלילה. אלו, באנשים; ושאר כל מעשיו, בין באנשים בין בנשים. אלו, בכוהנים; ושאר כל מעשיו, בין בכוהנים בין בישראל.
יא) [ו] טהרת מצורע זו -- נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית; וכוהן שטימאו, מצווה לטהרו -- שנאמר "לטהרו, או לטמאו" (ויקרא יג,נט). והכול כשרין לטהר את המצורע -- אפילו זב, ואפילו טמא מת; ואין מצורע מטהר מצורע. ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.
יב) [ז] עץ ארז ואיזוב ושני תולעת שטיהר בהן מצורע זה, מטהר בהן מצורעים אחרים. וכן ציפור המשתלחת, מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה; ומותרת באכילה. אבל הציפור השחוטה, אסורה בהנאה; ומאימתיי תיאסר, משעת שחיטתה.
יג) שחטה, ואין שם איזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת -- הרי זו אסורה בהנאה: ששחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה. והאוכל כזית מציפור השחוטה -- עבר על עשה, ועל לא תעשה: שנאמר "וזה -- אשר לא תאכלו, מהם" (דברים יד,יב) -- מפי השמועה למדו שזה, לרבות הציפור השחוטה; ונאמר "טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא) -- הא אחרת, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.
יד) [ח] אין לוקחין שתי הציפורים מציפורי עיר הנידחת, ולא מציפורים שהחליפן בעבודה זרה, ולא מציפורים שהרגו את הנפש. ומצוותן שיהיו שתיהן שוות במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת; אף על פי שאינן שוות, או שלקח אחת היום ואחת למחר -- כשרות.
טו) לקח שתי הציפורים לשם איש, כשרות לטהר בהן אישה; לשם אישה, כשרות לטהר בהן איש; לטהר בהן בית מנוגע, כשרות לטהרת אדם; לקחן לאדם, כשרות לבית המנוגע: שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד).
טז) [ט] שחט אחת מהן, ונמצאת שלא דרור -- ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת באכילה; שחט האחת, ונמצאת טריפה -- ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת בהנאה. [י] נשפך הדם, מניחין את המשתלחת עד שתמות; מתה המשתלחת -- יישפך הדם, וייקח שתיים אחרות.
הלכות טומאת צרעת פרק יב
א) צרעת בגדים, כגריס כצרעת אדם; אבל פחות מכגריס, טהור. ושלושה סימני טומאה יש בהן -- ירקרק, אדמדם, והפשיון; ושלושתם מפורשין בתורה.
ב) ירקרק -- הוא הירוק שבירוקין, שהוא ירוק הרבה ככנף הטווס וכהוצי הדקל; ואדמדם -- הוא אדום שבאדומים, שהוא אדום הרבה כזהורית יפה. ושני מראות אלו, מצטרפין זה עם זה.
ג) במראה ירקרק או אדמדם, מסגירין את הבגד. ואם עמד במראה זה שני שבועות, מחליטין ושורפין; וכן אם פשה, מחליטין ושורפין.
ד) כיצד, בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם, מסגירו שבעת ימים; ובשביעי רואה: אם פשה -- מחליטו, ושורף את כל הבגד. ואם לא פשה ועמד במראהו, או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהן, או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה -- יכבס מקום הנגע, ויסגיר שבעת ימים שנית.
ה) ובסוף שבוע שני, שהוא יום שלושה עשר, רואה: אם כהה למראה שלישי -- הרי זה טעון כיבוס, וטהור. ואם נשתנה הנגע ממה שהיה, כגון שהיה ירקרק ונעשה אדמדם, או אדמדם ונעשה ירקרק -- קורע מקום הנגע, ושורף מה שקרע, ותופר מטלת במקום שקרע, ופוטר שאר הבגד; ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו, וטהר. ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה -- יחליטו, וישרוף את כולו.
ו) [ב] נגע שהיה ירקרק, ופשה אדמדם, או שהיה אדמדם, ופשה ירקרק -- הרי זה פשיון. [ג] נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע, ופשה לו הנגע -- אינו פשיון: עד שיפשה לחוץ -- שאין פשיית הנגע לתוכו פשיון, בין באדם בין בבגדים ובתים.
ז) [ד] הפשיון הסמוך בנגעי בגדים, כל שהוא; והרחוק או החוזר, כגריס. כיצד, בגד שהוסגר, ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר בו -- הרי זה פשיון ויישרף; ואם היה פחות מכגריס, אין משגיחין בו. וכן בגד שקרע ממנו הנגע בסוף שבוע שני כמו שביארנו, וחזר בו נגע כגריס -- יישרף. וכן בגד שפשה בו הנגע אחר שנפטר, יישרף.
ח) [ה] כשמכבס את מקום הנגע בשבוע ראשון כמו שביארנו -- צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו, שנאמר "את אשר בו הנגע" (ויקרא יג,נד); וכל נגעי בגדים, שמכבסין אותן, מעבירין עליהן שבעת סממנין שמעבירין על הכתם, כמו שביארנו בעניין נידה.
ט) [ו] בגד שקרע ממנו מקום הנגע, ותפר מטלת כמו שביארנו, וחזר נגע כגריס על הבגד -- מתיר את המטלת ומצילה, ושורף שאר הבגד; חזר הנגע על המטלת, שורף את הכול.
י) [ז] הטולה מן המוסגר בטהור, וחזר נגע על הבגד -- שורף את המטלת. חזר על המטלת -- הבגד הראשון המוסגר יישרף, והמטלת תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסימנין; אם עמד בעיניו שני שבועות, או פשה -- שורפין הכול.
יא) [ח] בגד שבא כולו בתחילה ירקרק או אדמדם, מסגירו שבוע אחר שבוע: אם עמד בו שני שבועות, יישרף. אבל בגד שהסגירו, ופשה הנגע בכולו ונעשה ירקרק או אדמדם, או שפטרו, ואחר שפטרו בא כולו ירקרק או אדמדם -- הרי זה טהור. כיבס ופשה, יישרף.
יב) [ט] בגד שהיה מוכין יוצאין על פניו מן האריג, כגון סגוס של צמר, ונראה בו נגע -- אינו מיטמא, עד שייראה הנגע במוכין ובאריג עצמו: וזה שנאמר בבגדים "בקרחתו, או בגבחתו" (ויקרא יג,נה) -- קרחתו, אלו השחקים; גבחתו, אלו החדשים.
יג) [י] הבגדים הצבועין, אינן מיטמאין בנגעים, בין שהיו צבועין בידי אדם, בין בידי שמיים: עד שיהיו לבנים. בגד ששתייו צבוע וערבו לבן, ערבו צבוע ושתייו לבן -- הכול הולך אחר הנראה.
יד) פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות מן האריג, אינו מיטמא בנגעים. [יא] בגד שארג בו פחות משלוש אצבעות על שלוש, ונראה בו נגע, ואחר כך השלימו לשלוש על שלוש -- טהור. [יב] התופר מטליות שאין בכל אחת ואחת מהן שלוש על שלוש, ועשה בהן בגד -- הרי זה מיטמא בנגעים: שהתפור כאריג, וכולו בגד אחד הוא.
טו) [יג] בגד שהוא מטליות מטליות, מהן צבועין ומהן לבנים, ונראה נגע בלבן שלו -- מסגירין אותו: אם עמד שני שבועות -- נטמא כולו, ושורף כולו; וכן אם פשה הנגע במטלת לבנה אחרת -- הרי זה פשיון, אף על פי שיש ביניהן צבוע. היה כולו צבוע, ובו פס אחד לבן אפילו כגריס, ונראה בו נגע -- יסגיר: שאם עמד בעיניו, ולא הוסיף, ולא כהה שני שבועות -- יישרף.
הלכות טומאת צרעת פרק יג
א) אין מיטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, או השתי או הערב של צמר ופשתים, וכל כלי העור, בין קשה בין רך; אף העור הצבוע בידי שמיים, מיטמא בנגעים. והלבדים כבגדים, ומיטמאין בנגעים. והאוהלים מיטמאין בנגעים -- בין שהיו של צמר ופשתים, בין שהיו של עור.
ב) כל הבגדים של צמר ופשתים מיטמאין בנגעים, חוץ מבגדי גויים; הלוקח בגדים מן הגויים, ייראו כתחילה. בגד שהוא כלאיים מן הצמר והפשתים, מיטמא בנגעים.
ג) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה -- אם רוב מן הגמלים, אינו מיטמא בנגעים; ואם רוב מן הרחלים, מיטמא בנגעים; מחצה למחצה, מיטמא בנגעים. והוא הדין בפשתן וקנבס שטרפם זה בזה. ורחל בת עז, אין צמר שלה מיטמא בנגעים.
ד) בגד שהיה שתייו פשתן וערבו קנבס, או שתייו קנבס וערבו פשתן -- אינו מיטמא בנגעים; וכן אם היה שתייו או ערבו פשתן או צמר, והשאר נוצה של עיזים וכיוצא בה -- אינו מיטמא בנגעים.
ה) [ד] העור שאינו מעובד, אינו מיטמא בנגעים. וכן העור שהוא גולם, קודם שיעשה ממנו כלים -- אינו מיטמא בנגעים, שנאמר "כלי העור" (ויקרא יג,מט); וכל כלי העור, בין פשוטיהן בין מקבליהן, כל שהן -- מיטמאין בנגעים.
ו) [ה] עורות חיה שבים, אין מיטמאין בנגעים; חיבר להם מן הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה של צמר או פשתים, או עור בהמה וחיה המעובדין כל שהן, ועשה מהן כלים -- מיטמאין בנגעים: והוא, שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה.
ז) [ו] כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות -- אף על פי שאינו מיטמא במדרס הזב, מפני שלא נעשה למשכב או למושב -- הרי זה מיטמא בנגעים: כגון קלע של ספינה, והפרוכת, ושביס של שבכה, ומטפחות ספרים, והאבנט, ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס -- הרי אלו וכיוצא בהן מיטמאין בנגעים; ואין צריך לומר שאר הכלים, כגון כרים וכסתות.
ח) החמת והתורמל, נראין כדרכן; ופושה הנגע מתוכן לאחוריהן, ומאחוריהן לתוכן. וכן כל כיוצא בהן, מכלי העור הכפולין. [ז] סדין המקומט -- מפשיטין את הקמט, ורואין את נגעו.
ט) [ח] השתי והערב, בין של צמר בין של פשתן -- מיטמאין בנגעין מיד משייטוו, אף על פי שלא ליבן הפשתן ולא שלק הצמר. וכמה יהיה בפקעת של טווי ותיטמא בנגעים, כדי לארוג ממנו שלוש על שלוש שתי וערב, בין שהייתה כולה שתי, בין שהייתה כולה ערב; הייתה הפקעת מקובצת מחוטים פסוקין, אינה מיטמאה בנגעים.
י) [ט] שתי פקעיות המעורות זו לזו בחוט, וכן השתי שמקצתו לפוף על הכובד העליונה ומקצתו לפוף על הכובד התחתונה, וכן שני דפי חלוק שמעורות בחוט אחד, ונראה הנגע באחד מהן -- השני טהור, אף על פי שחוט אחד מחבר ביניהן; נראה הנגע בנפש המסכת, ובשתי העומד -- אף על פי שמקצת הנגע בבגד ומקצתו בשתי, הרי זה טמא.
יא) נראה הנגע בשתי העומד לבדו, האריג טהור; נראה באריג לבדו, השתי העומד טהור. נראה בסדין, שורף את הנימין; נראה בנימין, הסדין טהור; פשה מן הנימין לסדין, הסדין טמא. [י] חלוק שנראה בו נגע, מציל את האמריות שבו; אפילו הייתה האמרה צמר או פשתים -- מצילה, ואינה נשרפת.
יב) [יא] בגד מוסגר שצבעו, או מכרו לגוי -- טהור; וכן אם נתערב באחרים, כולן טהורין. קצצו ועשהו מוכין פחות משלוש על שלוש -- טהור, ומותר בהניתו; הייתה בהן אחת שלוש על שלוש, ונראה בה נגע -- היא לבדה טמאה.
יג) [יב] בגד מוחלט שנתערב באחרים -- כולם טמאין, ויישרפו: אפילו אחד בכמה אלפים. וכן אם קצצן, ועשהו מוכין -- הרי הם טמאין, ואסור בהניתן.
יד) [יג] אחד בגד או כלי עור או שתי או ערב, המוסגר או המוחלט לעניין טומאה -- הרי הוא אב מאבות הטומאות כאדם מצורע, לכל דבר: מטמא במגע ובמשא ובביאה, ועושה משכב ומושב אפילו מתחת האבן. כיצד, בגד מנוגע, או שתי או ערב או כלי עור המנוגעין, שהכניס מהן אפילו כזית לבית טהור -- נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים; ונעשו כולן ראשון לטומאה. וכן משכב ומושב שהיה מונח תחת האבן, והניח כזית מהן למעלה מן האבן -- נטמא המשכב או המושב.
טו) [יד] מטלת שיש בה שלוש על שלוש, אף על פי שאין בה כזית -- כיון שנכנס רובה לבית טהור, טימאתו; היו בה כמה זיתים -- כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור, נטמא.
טז) אף על פי שכל השיעורין, הלכה למשה מסיניי -- הרי הוא אומר "לכל נגע הצרעת, ולנתק. ולצרעת הבגד, ולבית" (ויקרא יד,נד-נה), הקיש נגעי אדם לנגעי בגדים ובתים, והשווה המצורע למת, שנאמר "אל נא תהי, כמת" (במדבר יב,יב): מה המת בכזית, אף אלו בכזית.
יז) [טו] בגדים המנוגעין -- משלחין אותן חוץ לעיר, בין שהייתה מוקפת חומה בין שאינה מוקפת; וזה חומר בבגדים, מבאדם.