ואת בעירם. מכאן שחס הקב״ה על ממונם של ישראל (במ״ר יט, ט.):

ויקהלו וגו׳. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה (במ״ר שם):

המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:

פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו.), ונזדמן להם אותו סלע והכהו:

יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם, כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט (במדבר יא, כב.) קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם:

להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:

לכן לא תביאו. בשבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א ג, יד.), נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך:

המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.):

ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב״ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו.), וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג.):

אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג.), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו:

אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י.), מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב:

וירעו לנו. סבלנו צרות רבות:

ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל:

וישמע קולנו. בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב (שם כז, כב.), שאנו צועקים ונענים:

מלאך. זה משה, מכאן שהנביאים קרוים מלאכים, ואומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים ב לו, טז.):

נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך:

ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו, אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (במ״ר יט, טו.):

דרך המלך נלך וגו׳. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:

פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, ואמרתם ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.):

רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך:

וביד חזקה. בהבטחת זקננו והידים ידי עשו (שם כב.):