וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו.), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד.), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו׳ (שופטים יא, יז.), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום:

ולא נתן סיחון וגו׳. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך:

ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב״ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף:

כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקב״ה שאמר להם אל תצורם וגו׳ (דברים ב, יט.):

בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט.), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל:

מידו. מרשותו:

על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:

יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז.):

המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו:

באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳ (שם כב, ו.):

תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון:

אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי:

ער מואב. ער של מואב:

אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו:

כמוש. שם אלהי מואב:

נתן. הנותן את בניו של מואב:

פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו׳:

ונירם אבד. מלכות שלהם:

אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים א יא, לו.):

ונשים. שי״ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים:

ונשים. אותם:

עד נפח. השימונום עד נפח:

וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:

אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.):

ויכו אותו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו׳:

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב:

ויגר. לשון מורא כמו גורו לכם (איוב יט, כט.):

ויקץ מואב. קצו בחייהם (כמו קצתי בחיי, והוא מקרא קצר):

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה.), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה (במ״ר כ, ד.):

בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

פתורה. כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם (במ״ר כ, ז.), ולפי פשוטו של מקרא, כך שם המקום:

ארץ בני עמו. של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו, עתיד אתה למלוך (במ״ר שם), ואם תאמר, מפני מה השרה הקב״ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (במ״ר כ, א.):

לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך:

הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום:

והוא יושב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו כי אמילם (תהלים קיח, י.):

נכה בו. אני ועמי נכה בהם. דבר אחר, לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים לחסר מהם מעט (במ״ר כ, א.):

כי ידעתי וגו׳. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם (במ״ר שם ח.):

לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא, כד.), כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:

כאשר ידבר ה׳ אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו. לשון עכבה:

מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא, (ר״ל ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כוונת הש״י שאמר מי האנשים היתה לטובה, ליכנס עמו בדברים, כמ״ש בפרשת בראשית בתיבת איכה, אך בא לבלעם לטעות כי הוא טעה), אמר, פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

בלק בן צפור וגו׳. אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש (במ״ר כ, ט.):

וגרשתיו. מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (שם):

לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ס״א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך (במ״ר כ, י.):