יז | וַיָּקָם | שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־ |
ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנה וגו׳: | |
יח | לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־ |
בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם הקנהו לו: | |
יט | וְאַחֲרֵי־ |
כ | וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־ |
פרק כד | |
א | וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָֹה בֵּרַךְ אֶת־ |
ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה: | |
ב | וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־ |
זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן: תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח:), והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה. (ור״ל מה שלא אמר תחת ירכך, והיה לו להשביע העבד במילתו, לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק״ל): | |
ג | וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָֹה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־ |
ד | כִּי אֶל־ |
ה | וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־ |
ו | וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־ |
ז | יְהוָֹה | אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־ |
ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעך וגו׳, אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור כשדים: ואשר דבר לי. לצורכי, כמו אשר דבר עלי. וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם (רצונו שדרך התרגום להשתמש למ״ד במקום בעבור וק״ל), עלי, עלוהי, עליהון, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עמי, עמיה, עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים: | |
ח | וְאִם־ |
ונקית משבועתי וגו׳. וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו׳. רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור: | |
ט | וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־ |