מחית המכוה. שנימני״ט בלע״ז, כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זע״ז, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס (חלין שם):

בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן, וזה סימנו בשער צהוב (ת״כ פרשתא ה, ה.):

ובו שער צהוב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב:

נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער:

ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור, ואין צריך להסגר, ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו׳:

והנה לא פשה וגו׳. הא אם פשה, או היה בו שער צהוב, טמא:

והתגלח. סביבות הנתק:

ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח:

אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה:

ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. ולשון צהוב, דומה לתבנית הזהב. צהוב כמו זהוב, אור״בלא בלע״ז:

טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור (מועד קטן ז:):

בהרת. חברבורות:

כהות לבנות. שאין לובן שלהן עז אלא כהה:

בהק. כמין לובן, הנראה בבשר אדם, אדום שקורין רוש״ו בין חברבורות אדמימותו קרויה בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח: