ורחצו במים. גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים היא:

כי תהיה זבה. (ת״כ) יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח.), אין דם מטמא אלא הבא מן המקור (ת״כ פרשתא ד, ב.):

דם יהיה זובה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום (נדה יט.):

בנדתה. כמו ומתבל ינדהו, שהיא מנודה ממגע כל אדם:

תהיה בנדתה. אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:

ואם על המשכב הוא. השוכב, או היושב על משכבה, או על מושבה, אפי׳ לא נגע בה, אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:

על הכלי. לרבות את המרכב (ת״כ פרשתא ד, טו.):

בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:

בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:

ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג׳ ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס (שם פרק ז, ג. נדה לג.):

ימים רבים. שלשה ימים:

בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה:

או כי תזוב. את ג׳ הימים הללו:

על נדתה. מופלג מנדתה יום א׳ זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת ז׳ נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת ז׳ נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו בפרשה זו, י״א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה:

והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן נזורו אחור (ישעי׳ א, ד.), וכן נזיר אחיו (בראשית מט, כו.):

ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:

זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו:

ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב:

והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה: