כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם:

ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים:

גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל:

עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:

פן יש בכם וגו׳. לפיכך אני צריך להשביעכם:

פן יש בכם. שמא יש בכם:

אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית:

שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:

והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:

והתברך. בנדיר״א שוי״א בלע״ז (ווירד זיך זעגנען) כמו והתגלח, והתפלל:

בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז.), כלומר מה שלבי רואה לעשות:

למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:

הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שכור, שעושה שלא מדעת:

הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:

יעשן אף ה׳. ע״י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו (שמואל ב כב, ט.), ואע״פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:

וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ״ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:

הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו׳ (דברים כח, סא.), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע״י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:

לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות:

ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:

ויתשם ה׳. כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב, יד.):

הנסתרות לה׳ אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש וגו׳ ואח״כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה׳ אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה: