ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:

וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:

ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:

ימים. שנה (כתובות נז:) כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט.)שכך נותנין לבתולה זמן י״ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים:

או עשור. י׳ חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה:

ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה (ב״ר ס, יב.):

ותאמר אלך. מעצמי ואף אם אינכם רוצים:

את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו׳, יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב״ר ס, יד.):

יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש ובין ברד:

לשוח. לשון תפלה (ב״ר שם), כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.):

ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור ותוהא (ס״א ותמהה) מפניו (ב״ר ס, טו.):

ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני. ויט שמים (שמואל ב כ, י.), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד.), כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:

ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר:

ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב״ר ס, טו.), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב״ר ס, טז.):

אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה, הוא מתנחם באשתו: