ז | וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־ |
ותשא אשת אדוניו וגו׳. כל מקום שנאמר אחר, סמוך: | |
ח | וַיְמָאֵן | וַיֹּאמֶר אֶל־ |
ט | אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא־ |
וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות: | |
י | וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־ |
לשכב אצלה. אפילו בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא: | |
יא | וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: |
ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודת אלילים, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך: לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו׳, כדאיתא במסכת סוטה (לו:): | |
יב | וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: |
יג | וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי־ |
יד | וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: |
ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן: עברי. מעבר הנהר, מבני עבר (ב״ר מב, ח.), (ס״א מעבר הנהר): | |
טו | וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־ |
טז | וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד־ |
אדניו. של יוסף: | |
יז | וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־ |
בא אלי. לצחק בי, העבד העברי אשר הבאת לנו: | |
יח | וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: |
יט | וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת־ |
ויהי כשמוע אדניו וגו׳. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה: | |
כ | וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־ |
כא | וַיְהִי יְהוָֹה אֶת־ |
ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה: | |
כב | וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית־ |
הוא היה עושה. כתרגומו במימריה הוה מתעביד: | |
כג | אֵין | שַׂר בֵּית־ |
באשר ה׳ אתו. בשביל שה׳ אתו: |